אצלי הדיכאון מגיע במכה
ואיך זה שכולם מסביבי מחייכים?
וטועים למה אני עם הפנים לריצפה
הם חושבים שאני בן אדם דיכאוני
אבל את מה שיש לי בלב הם לעולם לא יבינו

תמיד היונים מוצאות אחת את השניה
מעלי הן עפות ומשאירות רק רעות
ואני נשארתי מתבונן לאושר שמחייך אלי
אבל לא מעז להתקרב

נשארה לי רק התקווה שמתפוצצת כל פעם מחדש
להזכר שהייתי כל כך קרוב אל האושר
אבל כל זה היה לפני כמעט שנה
מעניין אם היא עדיין זוכרת אותי..



בקשר למילה "טועים" זאת לא שגיאת כתיב