באחד מגלגולי האחרונים הבטתי היטב
בשזירת סיבי הבד שבאריג שלגופי
ובהתפשטות הכתם,
הולך ונכהה כמו תרדמה
או כטעמו המר של קפה שרוף
המגיע אל בלוטות הטעם.
משיחתי עם היצאנית
הוצאתי כמה מסקנות
אך הן היו ריקות כולן,
והתגלו כוזבות כארשת
האישיות החשובה אשר צוירה
על השטר שנתתי לה.
שיר אהבה עצוב שכתבתי לה,
לציפורי תכולת הכנף
אשר המריאה בסתוים האחרונים
חלחל והלך בין הרווחים הדקים
הפעורים כשדרות בין קלידי
אקורד יפה.
מה היה כתוב בשיר הזה,
שיר של אהבה?
האיש הולך וממהר,
צעדיו טופחים בגשר הרחב
נקיפות לב.
הולך וממהר, הולך ונעלם
תחתיו זרם הנהר |
