היא הולכת והיא הולכת והיא הולכת ואין לה מטרה אין לי מטרה אין
מטרה.
אין אני מצליחה לראות בין רסיסי דמעותיה המיותמות, איני רואה
את עיניה היפות, החומות, הבוהקות תמיד. אין אני מצליחה לראות
את תווי פניה היפות והעדינות. אין אני מצליחה לראות את שפתיה
הורודות. אין אני מצליחה לראות אותה.
עיניה מביטות אל הקרקע בהליכתה. ובכל זאת היא יודעת שאני מביטה
בה. תמיד היא יודעת כשאני מביטה בה וכמו תמיד היא בוחרת שלא
להביט. היא יודעת שאהיה חסרת מילים, אילמת כתמיד. תמיד אילמת
אני, חסרת מילים. אין לי דבר להגיד כשכואב, כשרע, כשמפחיד. כל
שאני יכולה לעשות הוא לאחוז, לחבק ולנחם במגע. ועכשיו, כשאת
הולכת ועיניך חתומות בקרקע, לבי מונע מבעדי לעצור אותך בלכתך,
לסובבך כשפניך אלי ולחבק אותך.
תמיד כשרע לך, או כשרע לי, או כשרע לשתינו, או אפילו כשטוב,
אנחנו הולכות ואין לנו מטרה. תמיד אנחנו בוחרות בבריחה כמוצא
מכל בעיה. את זוכרת כשרבתי עם ההורים שלי והלכנו עד החוף וכבר
לא היה לנו כוח לחזור אז נשארנו לישון ביחד על החוף? ואת
זוכרת, אז, כשנפרדת מהחבר שלך ובכית כל היום וכשפגשתי אותך,
הלכנו והגענו לאיזשהו כפר שעד היום אני לא יודעת איך קראו לו
והיינו שם בשוק שלם של עופות צבעוניים שעשו המון רעש ובאוויר
היו המון נוצות עם ריח נורא של מזבלה עירונית, אבל הכל היה
צבעוני ורועש וחדש כל כך שאפילו דרך כל הדמעות היפות שלך
חייכת? ואת גם זוכרת אולי את המוכר ההוא, שנתן לנו שתי כוסות
סודה כתומה חינם, סתם, כי היית עצובה? את זוכרת אולי את השם
שלו, כי אני בטוחה שהוא אמר לך אותו, וגם ביקש שתתקשרי אליו
פעם, אם תרצי, את זוכרת את השם שלו? את זוכרת?
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהלכנו. זה היה עוד שם, בסביבות
היסודי, כשקיבלנו שתינו את הציון הכי גבוה במבחן הקשה ההוא
בחשבון ואז עמית התחיל לצחוק עלינו ולהעליב, את זוכרת? וכל כך
נעלבנו. ורצינו להיות חזקות. ולא בכינו. בכלל לא בכינו. החזקנו
את הדמעות ולא בכינו. והיינו חזקות באותו יום. ולא בכינו בכלל.
ואז, כשהיה הצלצול, יצאנו מהר מהר מהכיתה, וירדנו במדרגות
הצדדיות, ויצאנו מהחצר של הבית ספר, ובלי להגיד אף מילה הלכנו.
הלכנו לא רחוק בכלל. הלכנו בנחישות עצומה עד הבניין שתמיד
היינו יושבות מתחתיו, נשענו על קצה קוביית הבטון הגדולה שישבנו
עליה כל יום וקפצנו למעלה, התיישבנו והבטנו זו בזו. ובכינו.
ובכינו כל כך הרבה כפי שלא בכינו מעולם, בכינו מאהבה, משנאה,
מכאב. למרות שלא קרה בעצם שום דבר, הבכי היה נכון. הוא היה
משחרר. ואהבתי אותך על הבכי שלך, על הדמעות היפות שלך, ועל
העיניים החומות לך שהבריקו דרך מראות הדמעות. את זוכרת את
המראות הללו? את זוכרת?
את הולכת ואת הולכת ואת הולכת ואין לנו שום מטרה נראית לעין.
ואני כבר רגילה לזה שאנחנו הולכות בלא מטרה. כי הליכה שיש לה
מטרה מכוונת כולה אל הסוף, והסוף מכלה את הדרך. אם אתה הולך
בדרך ואתה יודע שבסופה מחכה לך ההפתעה הגדולה ביותר של חייך,
אתה עלול להפסיד את חייך שמחכים בצידה. אנחנו הולכות והולכות
והולכות ואני מתחילה להריץ מול עיני את כל מה שאני זוכרת וכל
מה שאני זוכרת זאת את. וכוחותיי אוזלים. את הולכת והולכת
והולכת ועדיין לא הגענו לשום מקום. ואני חושבת, כמו שאת תמיד
אומרת "יותר מדי", ואני שואלת את עצמי למה עוד לא הגענו לשום
מקום. אנחנו תמיד מגיעות. וכוחותיי אוזלים ונוזלים ותמים. ואני
אף פעם לא התעייפתי כשהלכנו. "תגידי, אולי זיכרוני מתעתע בי?"
אני שואלת אותה, בשקט בלב, בקול הכי חזק שהלב שלי יכול להפיק,
אני שואלת אותך - "תגידי, התעייפתי פעם? את יודעת, כשהלכנו?",
ואת, את מעמידה פנים טוב כמו שאת יודעת, שאת לא שומעת. ואני
תוהה אם את בוחרת שלא לענות כי פניך חתומות בדמעות או שאת פשוט
לא זוכרת.
אני מתיישבת.
את מסתובבת אלי, חסרת אונים, רדופה, נשלטת על ידי רגשות. את
מביטה בי בעינייך החתומות ואני רואה דרכן. אני רואה את כל
העצים שעינייך מסתירות. את הציפור הקטנה, כתומה, שמנקרת זחלים
מפוספסים צהובים-שחורים שעירים במקצת מהעלים. את הקטע הכי ירוק
של הדשא שנעמדת בדיוק מלפניו. הטבע הירוק מקיף אותנו, דרך הדשא
הדומם אפשר לראות קטע ניכר מהחיים שמתרחשים מאחורי הקלעים
כשנמלים הנושאות את מזונן נטרפות בידי גמלי שלומה חסרי דבשות
לחלוטין. אני רואה דרכך, כאילו היית שקופה, ואני מבינה כי את
חלק מהמקום הזה. שזהו המקום שאליו היינו אמורות להגיע הפעם.
שזהו הבית שלנו הפעם. המקום שאליו הלכנו.
את מסתובבת אלי, חסרת אונים, רדופה, נשלטת על ידי רגשות. ואת
תוהה לאן נעלמתי, מדוע אינך רואה אותי. את זוכרת שזאת ההרגשה
במקום הנכון, במקום אליו היינו אמורות להגיע. ואת נרגעת. חבל
שהתרגלת לא לראות אותי. חבל שמזמן את כבר לוקחת אותי כמובן
מאליו. את יודעת, אני חושבת שחייך היו הרבה יותר רגועים אם
הייתי נעלמת. למען האמת, אני חושבת שלא היית מבחינה בהבדל,
פשוט היית חושבת שאת תמיד "במקום הנכון בזמן הנכון", כמו שאת
אומרת (שכן היותך במקום הנכון בזמן הלא נכון חסרת טעם בגלל
שלכל מקום נכון יש את הזמן שלו).
אני רואה את הצל השקוף שלך מתיישב לידי, ואת חלק ממני ואני חלק
ממך. הצל שלי חושב, נזכר, מחליף תמונות והוויות בראשו. הצל שלי
הוא צל אינטליגנטי, צל בעל השקפה רחבה ואופטימית על החיים.
אפילו ניתן לומר שבעקרון זהו צל די מוצלח. הצל שלך דומם, זהו
צל קטן, של חיה קטנה, אולי כלבלב או שפן, אף פעם לא הצלחתי
לומר בדיוק. זהו צל של כאב. אולי יותר נכון לומר של אובדן
פנימי. אם מישהו אחר מלבדי היה רואה את הצל הזה הוא היה אומר
שאת פגועה, או עזובה או אולי מתוסבכת מבחינות רגשיות אלה או
אחרות, אבל אני יודעת שכל מה שהצל הקטן הזה רוצה הוא שילטפו
אותו. ואני מלטפת את הצל הזה. אנו מביטות על הצל האינטליגנטי
שלי, יושב על הדשא, בשילוב רגליים, מרוכז בהוויתו, דן עם עצמו
בשאלות מוסריות אלה או אחרות. ועל ברכיו של הצל יושב יצור קטן,
ידו הימנית של הצל שלוב הרגליים מלטפת את החיה מתוך מחשבה,
ומדי פעם משמיע הצל כולו כמה מילות חיבה או כמה גרגורי הנאה.
הצללים דוהים כאשר השמש אך נוגעת בקצוות העצים. הצל שלוב
הרגליים אוסף את היצור הקטן בשתי ידיו בחיבה ומוריד אותו אל
הקרקע, מנער מעצמו מספר פיסות דשא שנתפסו בגדיו, נפרד לשלום
והולך, כאשר הצל הקטן מנתר אחריו מחכה לרגע בו הם יגיעו למקום
הנכון הבא. אנחנו מסתובבות זו אל זו, עינינו דומעות במקצת,
שתינו יודעות שיחלוף זמן מה עד ששוב נהפוך לצללים. אני מביטה
בך ואיני יודעת כיצד להתגבר על הדחף שאוחז בי לחבק אותך על
עינייך הבוכיות, על הדחף שלי ללטף את שערך השחור, על הדחף שלי
לנשק את שפתייך ולא לעזבך לעולם. הדחף מתגבר בי מיום ליום. אני
רואה אותך בוכה ואני פשוט משתגעת שכן אני מצליחה לבכות רק
כשאני הולכת ואת מצליחה לבכות גם ככה סתם. ואני הרי אוהבת אותך
על דמעותייך. "את זוכרת את הפעם הראשונה שבכית?", אני שואלת,
ואת כמו תמיד לא עונה.
הצל שלי אוסף את שלך בחיקו, שני צללים נשיים, אנושיים ביותר,
מתלכדים. השמש זולגת אל מתחת לעצים ואני ממשיכה לאחוז בך, ללטף
את שיערך, לנשק את שפתיך. אנחנו בוכות מאהבה, משנאה, מכאב.
והבכי הוא משחרר, והוא נכון ואני אוהבת אותך עוד יותר כי את
בוכה.
מעולם לא הצלחתי לבכות בלעדייך. ואת, יכולה לבכות לבדך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.