וככה, זה עובר.
ואני עומד מול המודעות לסופיות המוחלטת של עכשיו.
קטן מול אימה שחורה וגדולה.
וזה נשמע דרמטי מדי, אולי, אבל הצל הקטן והשחור שהוא היה
בהתחלה, ספח אליו את הכל, ונהיה גוי עצום ורב, ונוסף גם הוא על
שונאי.
וכל הכישלונות הקטנים, וכל החששות, וכל הציפורים שנקטע מעופן,
או נדמה כי נקטע, נוספו אל הקטן.
ובנוסף, אני לבד.
כמעט לבד.
יש קצת נחמה, אבל בעיקרון.
אני נטוש, ומה זה משנה בעצם אם אני לא, כשעכשיו אני כן?
שכשאני צריך מישהו, הוא לא מסוגל לעזור, לא כי הם לא היו
רוצים, אלא פשוט כי זה ככה.
ומה זה משנה שאני לא גרוע במידה הזו, שאני אולי לא כישלון,
שבעצם היום הזה עבר בסדר גמור, גם אם פחות טוב משהוא יכול היה,
כשעכשיו יש את הצל הענק הזה, ואני נשבר, והוא צוחק, ובעצם
זהו?
וכשעכשיו אני חושב שפעם הבאה שאני נופל, למה לקום? מה זה
משנה?
אני לא אקום?
חוזרים לסטטוס קוו.
וככה, זה עובר.