היה זה באחד מימי סתיו אוקטובר 1986. עומדת בתחנת הרכבת
כשבגווי וינה ופניי לבודפשט. עליתי לרכבת והתיישבתי בקרון
ההומה, אוחזת בידי את מזוודתי הקטנה. האנשים כולם דיברו
הונגרית, שפה לא מובנת לי. בוינה לפחות הבנתי את השפה. אבל
הונגרית, זו שפה איומה, כבר שנים אני מנסה ללמוד אותה ואיני
מצליחה. אוי כמה אני מרגישה בודדה פה ברכבת, שהיא כמו ארץ זרה.
איש לא מדבר בשפתי. פותחת את המזוודה ומתחילה לחטט בה, מקווה
למצוא בה משהו הכתוב עברית שיחזיר אותי הביתה. כל כך מתגעגעת
למשפחתי שנשארה מאחור. פתאום פנה אלי מישהו ושאל אותי בעברית:
מה את קוראת? נדהמת הסתכלתי סביבי ולא ראיתי פנים מוכרות, פרט
לבעלי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.