כשאתה מסתכל על העולם סתם ככה תוך כדי נסיעה ,ולידך ילד קטן
מחזיק דגים בשקית.
אתה מתחיל לחשוב ,אתה חושב על העולם כמה הוא יפה כל הכחול
והחום של האדמה וקצת לבן.
כשבעצם אתה נזכר בתמונה מספר גאוגרפיה מכתה ג'...
אתה מרחם על הדגים שסובלים בתוך השקית הצפופה כל הזמן
מטלטלים,ואתה רוצה כבר שנגיע כדי שיפסיקו לסבול  ,ואז אתה חושב
,ומבין שגם כשנגיע זה לא ישנה בכלל ,כי הם יחיו בתוך אקווריום
קטן עם ציור יפה מצד אחד ,וקיר שקוף מצד שני ,הם אף פעם לא
יחזרו לים ,אנחנו עצרנו אותם.
ולמה? ליופי.   איזו טיפשות.
אתה חושב כמה טיפשיים אנחנו שרבים כבר כמה אלפי שנים מלחמות של
מיליונים ,שנגעו במיליארדים על מה?,על סתם.
כבוד, חתיכת אדמה לגדל עלייה חיטה ,רוצחים עוד אחד.
הורסים עוד משפחה ,למה? לאיזו מטרה?
ואז אתה חושב על המטרה:
יש אנשים שחיים חיים שלמים בלי מטרה, בלי לחשוב מחשבה אחת
מקורית. מקדישים את כל הזמן שלהם כבוגרים כדי להרוויח כסף
ומרוב סחיטה של אותו תהליך שוב ושוב ,לקום לעבוד לישון,להרוויח
כסף, כבר לא יודעים איך להוציא אותו.
צופים באנשים אחרים דרך הטלוויזיה ,על רעב ,עוני ,ושאר ירקות.
וכל הזמן הזה חושבים שיש להם מטרה אבל הם ריקים חלולים לגמרי.
אתה נזכר בתמונות של אנשים מתים ומבין כמה החיים שבירים
,ועדיין אתה שואל מה המטרה?
למה להיות בן אדם? ,למה לציית לחוקים של החברה? ,למה לא לנסוע
באדום? ,ואין לך תשובה אמיתית ,אתה ממציא לעצמך תרוצים רק כדי
לא להתמודד עם המציאות. אין לך מטרה.
אתה פגיע ,והכי חשוב:    אתה לא נחוץ!
אין שום סיבה שתתקיים!.
ואז אתה רואה את הדג ,אתה רואה כמה הוא סובל ואתה אומר תודה
לאל שאתה לא דג!