הנה היא יושבת שם בחדר שלה, מחכה שמשהו טוב יקרה.
היא מכבה ומדליקה ושוב מכבה את הטלויזיה, אולי בגלל שכבר נמאס
לה מהחדשות או שאולי בגלל שסתם משעמם לה.
היא מסתכלת על הפוסטרים העקומים שתלויים על הקיר המלוכלך שלה,
וחושבת איך אפשר לסדר את זה. מזה היא מוטרדת.
היא עושה קצת שיעורי-בית ואז היא פורשת, גם ככה היא לא יודעת
כלום.
היא ניכנסת למיטה ומנסה להירדם, כי בכל מיקרה אין לה משהו
מיוחד לעשות.
בבוקר, היא קמה, מסרקת קצת את השיער, מצחצחת שיניים והולכת
לבית-הספר עם התיק החסר תכולה שלה.
היא מגיעה לבית-ספר, אף-אחד אפילו לא מסתכל עליה, נכנסת לכיתה
לעוד שיעור משעמם ומחליטה להבריז מהשיעור הבא כי מה זה משנה,
היא אפילו לא יודעת על מה לומדים.
היא יושבת שם, בחצר בית-הספר, מדברת עם עוד איזה אחד שגם הבריז
ומחכה שהוא כבר ישתוק כי אין לה עצבים לסיפורים שלו. אבל הוא
לא שותק והיא צריכה לשבת שם, בחור הזה, ולהקשיב לו.
עוברות לידם כמה בנות רזות, גבוהות ומאופרות להחריד ומדברות על
עד כמה שהן מדהימות. מדהים להן.
היא מסתכלת עליהן בעיניים הקטנות והצרות שלה, ולא מבינה איך יש
להן כוח לעשות פן כל יום. מזה היא מוטרדת.
והנה הגיע הצילצול.
הצילצול שמשחרר אותה לעשות מה שהיא רוצה. אבל היא לא עושה מה
שהיא רוצה-
היא רוצה לעוף.
רעש של מכה חזקה משך את תשומת ליבם של כל הילדים בבית- הספר.
ילדה יפה, מדממת עד מוות, נמצאת על הריצפה באמצע בית-הספר.
לראשונה שמו לב אלייה. מאוחר מדי.