ביום שהפסקתי להיות בלונדינית,
הבנתי שאני גם לא הילדה הכי חכמה בכתה,
ושכבר יותר מעשר שנים אבא שלי לא עשה לי "אוירון",
אולי כי הוא יודע שהשמיים הם גבול בשבילי,
ובעצם אפילו מטר ושבעים סנטימטרים מעל הקרקע זה גבוה לי מידי.


ביום שהפסקתי להיות בלונדינית לא בכיתי,
בניגוד לכל הפעמים שניסיתי להראות כמו שחושבים שאני, שאני לא,
זאת אומרת לא בדיוק, אבל זה מתבהר, עם השמש, עכשיו חורף אז זה
יתבהר, אפשר לראות אם אני לא אצבע, אבל תספורת חדשה, שורשים
זוהרים - וכל התמונה הזו מטשטשת בדמעות שלי.

ביום שהפסקתי להיות בלונדינית,
יכולתי לומר בפה מלא שאני לא הילדה הכי יפה בגן,
ובאמת, כבר מזמן אבא שלי הפסיק לשיר לי את השיר הזה, שהוא
אוהב,
כי הוא כבר יודע מזמן, ולמרות שהוא לא אמר לי, אני רואה את זה
כתוב, בין שורות הקמטים שהתקבצו על המצח שלו, שגם שלי, ואצלי
כבר נחרטו שני עשורים.

ביום שהפסקתי להיות בלונדינית, וגם הילדה הכי יפה בגן, וגם לא
הכי חכמה בכתה והשמיים נהיו הגבול שלי - חייכתי חיוך בינוני -
שלא משתדל להראות שום דבר, בטח לא בלונדיני, או כמו שכולם
חושבים שאני מחייכת, ולא מחייכת, או חושבת יותר מידי, אבל לא
ממש על מה שצריך, וזו רק תקופה.
הקשבתי, חייכתי והמשכתי ללכת. ככה אני רוצה להיות.