לפעמים, אבל רק לפעמים, ככה מדי פעם לעיתים רחוקות אני קמה
בבוקר.
משם כבר הכל מטושטש וזוהר וצבעים והנה שישה טוסיקים של בנות
מעל הראש ואמא שמנה כזאתי מפחידה, ומראה, ואוי כל כך הרבה
צבעים. ומה שבעצם אני מנסה להגיד שאם תראי אותי ברחוב לבערך
חצי דקה ותסתכלי לי בעינים אז את תוכלי גם להרגיש את הבקרים
האלו שיש לי כשאני מתעוררת, אם אני מתעוררת. ואולי גם תוכלי
לראות מעבר לזה לדברים שאני לא רואה, ותביני ואולי תיהיה קצת
עצובה לכמה זמן, אבל אז הרמזור ברחוב יתחלף ואת תעברי לצד של
התחנת אוטובוס ואני בכלל הולכת ברגל.
ואני הולכת ברגל , ורואה אנשים , ועוברת על פניהם ולפעמים
מכריחה את עצמי לעוות את הפרצוף שלי לאיזה חיוך טרום בחילתי רק
בשביל אולי לשמח, אבל אז זה רק בתנאי שמי שעובר על פני ברחוב
שווה שימוח,
וזה אחד הדברים שאני חושבת עליהם בבוקר המזעזע שלי אם אני קמה,
שאני שופטת אנשים לפי החמש שניות הראשונות שאני רואה אותם,
ואלי בכלל לא מגיע לי לחייך או להתעורר.
ואלי בכלל לא התעוררתי אבל אז , אז את לא תראי אותי ,
ואז למה בכלל לקום מהמיטה?