הייתי זמינה פחות אליו,
הרבה פחות זמינה והוא קצת חיפש אותי,
שלח לחפש אחריי, ואני התמהמהתי במתכוון.
שיחכה עוד קצת, שיתגעגע אליי המאחרת להגיע,
שיעלה המחיר שלי במעט, שאהיה טיפה יותר שווה
מעודף הזמינות שסיגלתי לעצמי לגביו.
היה חיבוק אחרי שהקראתי ובכיתי והוא הביט בי,
היה חיבוק ארוך ארוך ומלא ושלם ואמיתי
ומריח פרדסי גופו הממאנים להיגמר,
פירות ועסיסם במחולות אפי,
ואני נשטפת עונגי נחיר
אבל אינו שלי,
והוא נושק לי על שפתיי בקלילות,
ואנשים מביטים בנו המתנשקים.
ואנחנו לא אנחנו כלל.
אנחנו אני והוא
או הוא ואני
וההצטלבות של העולמות שלנו
פחות טוטלית ממה שהיא נראית
זה לא עושה את האהבה שלנו קטנה יותר,
רק מוגשמת פחות מבחינתי.
אבל לרגע אחד שמחתי על נשיקותיו,
על התמלאות נשמתי מהן,
רווית געגועי האף
רווית מגע הגוף והוויתו,
המילים שלו
עתירות התבונה והדאגה.
ולרגע ההוא
שהייתי בראש של האנשים ההם. חברה שלו.
בעיני רוחם היינו חברים. אפילו בסתם,
אפילו בראש של אישה אחת,
היינו חברים לרגע.
פתאטי כל כך,
אבל אולי גם זה משהו |
