"אתה בא?" קראתי אליו. הוא התיישב ליד המים ועצם את עיניו.
רגליו היחפות טבלו בהם. והוא הקשיב לקולם. הוא תמיד היה עוצר
כל כך הרבה פעמים כשטיילנו לנו ליד הנחל. לפעמים כדי להקשיב
למים הזורמים, או לקטוף פרח ולשים בשערי, או לעצור רגע
ולהסתכל, או סתם כדי להרגיש את הרוח.
עצרתי והתיישבתי לידו, עצמתי גם אני את עיניי. אחרי דקה או
שתיים של האזנה למים הרגשתי את שפתיו על לחיי. פתחתי את עיניי
והמשכנו הלאה.
זה היה יום אביבי נעים. יצאנו מוקדם בבוקר בשביל לטייל בנחל
שלנו. לא טרחנו אפילו לנעול נעלים. הוא יצא עם ג'ינס קצרים,
אפילו בלי חולצה ואני לבשתי שמלת קיץ דקיקה, ידענו שאין שם
כמעט אף אחד, ובטח לא בשעות האלה.
כבר שנתיים שאנחנו באים לכאן, לנחל שלנו. כל שבת אנחנו יוצאים
בבוקר לנחל כדי להרגיש את הרוח והמים והאדמה, ואחד את השני. רק
כאן יכולנו לשכוח את המציאות, שלא תמיד היתה כל כך נעימה,
ולאהוב באמת.
"הלחנתי אתמול מנגינה חדשה." הוא אמר והגיש לי תאנה. הוא זימזם
את המנגינה. צחקתי. הוא תמיד היה מזמזם לי את המנגינות לפני
שהשמיע לי אותן.
"היא לא צריכה מילים" אמרתי. בדרך כלל הייתי כותבת לו מילים
לשירים, אבל זו היתה מנגינה מיוחדת, היא לא היתה צריכה מילים
בשביל לדבר.
אחרי שהוא סיים את התאנה שלו, הוא לקח את ידי והמשיך ללכת,
טיפסנו על צוק קטן. בדרך הוא עצר ונישק אותי. חיבקתי אותו חזק.
אהבתי לחבק אותו, למרות שזה גרם לי כמעט לבכות. הוא תמיד צחק
על זה. "שנתיים של חיבוקים ואת עדיין בוכה?" הוא שאל אותי
וניגב לי את הדמעות.
"כשאני לא אבכה יותר, זה יהיה סימן רע." אמרתי לו. "כל עוד
שאני בוכה, זה אומר שהכל בסדר. שאני אוהבת אותך כמו תמיד."
"רגשנית" הוא זרק לעברי והמשיך לטפס. כאילו שהוא לא רגשן. כבר
ראיתי אותו בוכה לא פעם. המשכתי לטפס אחריו. פתאום התחלתי לשיר
את "nothing compares to you"  של שינייד אוקונור. הוא הצטרף
אלי. שנינו זייפנו, אבל למי אכפת? אף אחד לא צריך לשמוע, זה רק
בשביל שנינו.
אחרי כמה דקות של טיפוס הגענו לראש הצוק. הוא נעמד על הקצה
ופרש את הידיים. ככה הוא אהב להרגיש את הרוח, כנראה שהוא נכנס
לקטע של טיטאניק יותר מדי חזק.
אני נשכבתי על הדשא והסתכלתי על העננים. חיכיתי שימאס לו והוא
יבוא לשכב לצדי.

"גליה" אני שומעת מישהו קורא לי מ"בחוץ", מהמציאות. אני
מסתובבת לראות מי זה. שוכחת לרגע שאני שם, ואני איתו.

שיט! הצוק החל להתפורר לו מתחת לרגליים והוא לא הספיק לזוז.
הוא נופל. לא יכולתי לעזור לו, לא הייתי שם ברגע שזה קרה,
הוציאו אותי משם ולפני שהצלחתי להבין מה קורה, הוא נפל לי.
לשניה אחת הייתי בין שניה העולמות, הם קוראים לי מבחוץ והוא
קורא לי מבפנים. באותה שניה הבנתי כל כך טוב את המילה "להקרע".
אני נקרעתי, באכזריות, לשני חלקים. אני יודעת שהכל באשמתי.
הייתי בסך הכל צריכה להחליט. או שאני עוזרת לו, או שאני נשמעת
להם, מ"בחוץ", ואז גם לא אכפת לי ממנו. הבעיה שלא יכלתי לבחור,
אז נשארתי קרועה.  

אני מזילה דמעה. אף אחד מהאנשים שסביבי לא מבין למה, הם לא היו
שם איתי. הם לעולם לא יהיו.


אפריל 2002