"בטח שאני מכירה את אצ"ל באייר," אני עונה לזר שעוצר לידי
במכונית גדולה וקורא לי דרך החלון, כשאני בדרכי הביתה מבית
ספר.
מי לא מכיר את אצ"ל באייר! הוא ילד מהכתה שלי, ד' 2, והוא גם
שכן שלי מלמטה שגר עם סבא וסבתא שלו.
"אני אבא של אצ"ל," אומר הזר.
"לא, אתה לא!" אני אומרת לו בחוצפה. "לאצ"ל אין אבא וגם לא
אמא."
אמא של אצ"ל מתה מצביטות של סרטני-ים, ואבא שלו היה טייס גיבור
שמת במלחמה. אצ"ל בעצמו סיפר לי.
"את בטח לא יודעת איפה הוא עכשיו." מציב הזר אתגר לידע שלי.
"באמת?" אני מעווה כלפיו פנים ומצביעה על אצ"ל, "הנה הוא שם
מאחורי, הולך עם דני שמש החבר שלו."
הזר יוצא מהמכונית וניגש לאצ"ל ודני.
אני רואה אותם משוחחים ואז את אצ"ל הולך בעקבות הזר ונכנס
למכונית שלו.
מרוב סקרנות אני רק מתבוננת לראות מה יקרה ולא אומרת שום דבר.
המכונית הגדולה נוסעת.
רק אז אני נזכרת להרגיש רע שאני היא זו שהראתי לחוטף הילדים מי
זה אצ"ל באייר.
ידעתי כבר שיש חוטפי ילדים כי ראיתי את הסרט צ'יטי צ'יטי בנג
בנג, ובכל הארץ שרו אז "יו-יו-יו-יו-יו איפה יוסל'ה?" כי דתיים
חטפו אותו לאמריקה בתחפושת של ילדה. אמא אמרה בפירוש שצריך
להיזהר מזרים. זו הסיבה שלא אמרתי לאף אחד מהמבוגרים כלום על
השיחה שהיתה לי עם החוטף, שלא יגידו שהכל קרה באשמתי.

סבא של אצ"ל, שגירש את הבריטים מהארץ ביד אחת, וסבתא שלו שהיא
אוד מוצל, הגיעו גם לבית שלנו כדי להסתודד עם אמא שלי. עיניה
של הסבתא היו אדומות ונפוחות והיא החזיקה ממחטה מקומטת בריח
לימון וקרבה אותה מדי פעם לאפה. הבנתי מהלחשושים שהם עדיין לא
החליטו אם לערב את המשטרה או לא. עד שהם יחליטו, אצ"ל יהיה שלד
ועצמות. אולי החוטף ישכח לתת לו אוכל, ומי יודע אלו עוד
עינויים הוא עלול לעבור. אולי יאלץ לישון במכונית. אבל אני
ילדה ולא יכולה להתערב. יו-יו-יו, עד שימצאו אותו הוא יהיה כזה
מסכן. ואולי, חלפה מחשבה של קנאה במוחי, אצ"ל בכלל יגיע
לאמריקה כמו יוסל'ה, ובכל זאת יספיק לראות קצת חוצלארץ. אצ"ל
היה שוויצר גדול. אם אי-פעם החוטף יחזיר אותו, מה שקשה לי
להאמין, הוא בטח יתאר זאת כחתיכת הרפתקאה מופלאה ויגרום לנו
לרצות להיחטף גם כן. לא תודה. אני מעדיפה להישאר עם אמא שלי,
לאכול את מה שהיא מכינה, ולישון במיטה שלי.

אחרי שבוע נעצרת מכונית מול הבית בדיוק כשאני מסתכלת לרחוב.
השעה היא ארבע אחר הצהרים ובקרוב ארד לשחק למטה. אני מתבוננת
היטב ורואה שזו אותה מכונית ידועה לשמצה מלפני שבוע. מבעד
לדלתה יוצא בזהירות דבר ראשון דגם ענקי של מטוס, ואחריו, לא
אחר מאשר אצ"ל באייר החטוף עם הילקוט שלו על כתפו. הוא נראה
מבסוט ושמנמן כרגיל. הוא נועל נעלי התעמלות חדשות, אולי
אמריקאיות. הוא סוגר את הדלת בטריקה, מנופף לשלום לנהג, והולך
בשמחה לכיוון חדר המדרגות, כשהוא מחזיק את דגם המטוס גבוה
בהמשך לזרועו.
אני רצה לדלת הכניסה ולחדר המדרגות.
"אצ"ל, איפה היית?" אני קוראת.
"עם אבא שלי, אספר לך אחר כך." הוא אומר תוך כדי שהוא דופק על
הדלת. הזקנים שקמו בדיוק מה"שלאפט שטונדע" שלהם, לא יודעים את
נפשם מרוב שמחה. הסבתא בוכה ומחבקת את אצ"ל כששניהם נזהרים לא
לפגוע בדגם המטוס. הדלת נסגרת על שובו של הבן האובד, ומשאירה
אותי לתמיהותי ושאלותי.
חוצפה. לעשות את עצמו חטוף ולהדאיג את כולם. אי אפשר היה לשלוח
מברק? או להתקשר בטלפון לשכן הרופא? שידעו איפה הוא, ואם הוא
באמריקה? אם רק היה רואה את פני הילדים בכיתה כל בוקר כשהקריאה
המורה שמות. באייר אצ"ל? עדיין לא חזר? האם יתכן שהמורה ידעה
כל הזמן איפה אצ"ל?
התחלתי להרגיש מרומה. בטוחה שכל מה שסיפר לי אצ"ל עד כה היה
ערימה של שקרים. אמא שלו לא מתה מצביטות סרטנים, אבא שלו לא מת
כטייס גיבור, סבא שלו לא הבריח את הבריטים וסבתא שלו לא גמרה
את השואה.
נשבעתי לא להאמין יותר לכל מה שמספרים לי.

למחרת סיפר לי אצ"ל באריכות איך ניתק הקשר בינו לבין אביו
כשאמא שלו נפטרה ממחלה כשהיה עוד תינוק. הסבא והסבתא, שהם
ההורים של אמו, לקחו על עצמם את גידולו. אבא שלו התחתן שוב עם
אשה תימניה ועבר לגור במושב ליד ירושלים. לאצ"ל, מתברר, יש שני
אחים קטנים, תאומים בני שנתיים. האב חיפש את הסבים זמן רב בלי
הצלחה. אבל עכשיו משנמצא אצ"ל באייר על ידי אביו, הוא יקח אותו
לביקורים תכופים ומוסדרים. אבא שלו, אף שמעולם לא היה טייס,
הוא חובב טיסנים ובניית דגמי מטוסים. הם גם מתכננים לבנות
עפיפון גדול בביקור הבא. ועוד ועוד. אוזני צלצלו משטף הסיפורים
הנלהבים של אצ"ל. אבל אני לא קינאתי בכלל. גם לא בעובדה שהוא
היה צריך להשלים ממני את כל השיעורים של שבוע שלם בכל
המקצועות. מגיע לו. שידע שלא הכל פנאן.