[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ורדית פברן
/
לפני שהתפצלו הדרכים

זה מתחיל בתנועה שנעשית בהיסח הדעת, כשאני ברגליים יחפות
ומחליטה להוציא עם פלייר את בית המנורה שנשבר, ולא מודעת לכך
שמתג החשמל מופעל. באופן אירוני, זהו הדבר היחיד שקיבלתי עליו
אי פעם מכות מאבא שלי - כשהתקרבתי לחשמל ברגליים יחפות. בכל
מקרה, אני מייד מתחשמלת ומאבדת את ההכרה, וכאן מתחיל הסיפור.

אני מתעופפת סמוך לתקרת המטבח. מצטערת על כך שנפלתי לרצפה
בתנוחה כל כך לא אטרקטיבית. גם במותי אני לא מפסיקה להעביר
ביקורת על איך שאני נראית. אני קולטת ישר את המצב: הכלב רובץ
במרפסת וממנו לא תצמח שום טובה. דלת הבית סגורה מבפנים על וו,
וגם אלו שיש להם מפתח לא יצליחו להיכנס. כל חברי רגילים לכך
שאני לא עונה לטלפון, ובכל מקרה עד שמישהו ידאג לי תעבורנה
שעות רבות ומבחינת הגוף השוכב למטה על רצפת המטבח כבר יהיה
מאוחר מדי.

ואז מופיעה הנוכחות. אני לא נבהלת. קראתי הרבה חומר בנושא ואני
יודעת כבר למה לצפות. רק שאף פעם לא הייתי באמת בטוחה שגם אלי
תגיע נוכחות כזאת. אני חווה אותה כסמכותית משהו, לא נותנת לי
להשתלט על הסיטואציה, כמובן. היא מראה לי הבזקים קצרים
להתבוננות מהירה מאוד: בסרט אחד אני אחיה: החבר שיש לי כרגע,
אהוד, יציל אותי בדרך נס בעוד שעה קלה, והסיטואציה המרגשת תקרב
בינינו (אחרי שהות קצרה בבית חולים) ותגרום לכך שאהפוך בזמן
קצר לאשת משפחה, אם לילדים, וסופרת הנאבקת על הצלחתה. בקיצור -
איאלץ להתמודד עם החיים. בסרט השני - אלווה מלמעלה את אהוד, את
חברי ושאר מוקירי זכרי ואראה, אחרי תקופה קצרה של שברון לב,
איך שהם מתגברים וממשיכים בחייהם הנעימים כרגיל. אני אלחש להם
עצות - אך הם לא ישמעו אותי. לפעמים ארפרף ליטוף קל על פניהם
שאותו הם יגרשו כמו מגע של זבוב. בסך הכל אהיה בחופשה מתמדת,
אהיה שלווה מאוד ואנהל חיים בלי שום אתגרים.

לא קל לבחור, הא?

הנוכחות מזכירה לי את קיומה ואת העובדה שהיא עדיין ממתינה
בשלווה לבחירתי.
אני: "אני יכולה לחזור אליך? כמה זמן יש לי כדי להחליט?".
נוכחות: "את בדרך כלל משעשעת אותנו מאוד בעולם שמעבר, אבל פה
אין מקום להומור. נותרו רק דקות ספורות לפני שהגוף שלך יהיה
במצב בלתי הפיך."
אני: "אבל הדלת סגורה מבפנים, איך בכלל אפשר יהיה להציל
אותי?"
נוכחות: "קטן עלינו להזיז את הוו. אולי במקרה שכחת לסגור אותו?
אולי אהוד החליט להקדים לבוא והוא ימצא אותך שוכבת על הרצפה?
זוהי רק החלטה שלך".

אני שונאת לקבל החלטות תחת לחץ של זמן.

רשימות של בעד ונגד לא יעזרו פה. מתעורר דיון ער בין שני חלקים
שבתוכי:
חלק א' אומר שאני מסוגלת להסתלק מהעולם בלי חרטות. אני כבר
פחות או יותר מכירה את התסריט, לא מהחיים שלי, כמובן. זוגיות
יציבה וחיתולי-קקי לא הופיעו בשגרת היומיום שלי עד כה בטווח
הרחה מיידי, אבל הגיעו לאפי גלים שנתנו לי הרושם הכללי של
החוויה.
חלק ב' משיב על כך, שהוא מלא סקרנות מדעית (כמו 99.9 אחוזים
מהמין האנושי) לראות מה יווצר מעירבוב הגנים של אהוד ושלי
במערבל הקוקטיילים של אמא-טבע. אני רוצה להכיר את היצור הזה,
שרוב הסיכויים מראים על כך שהוא יהיה בן-אדם או בת-אדם ששווה
להכיר.
חלק א' משתפן. וטוען שכל זה כאב ראש אחד גדול. צורת חיים
נדושה, נשלטת ברובה בידי תפקודי גוף משפילים: החצוצרות,
הביציות, הטחורים, הגזים, התאים הנהרסים, השיניים הרקובות,
הציפורניים החודרות, הראייה הנחלשת, ההסתיידות - עוד שלושים עד
ארבעים שנה נוספות של בגידת החומר.
חלק ב' מזכיר את קיומו של הסקס. הוא מעביר קצת מהסרט לאחור
ומקרין לתודעה את ההתעלסות האחרונה עם אהוד. הוא מצהיר ששווה
לחיות כשהסקס הוא כל כך טוב, וחלק א' חייב להסכים איתו.

הנוכחות מתחילה לאבד סבלנות ומעבירה לי מסר ברטטים עצבניים:
"היי, תחליטי כבר, אין לי את כל היום. את הרי לא היחידה בעולם,
את יודעת, יש לי שטפונות בהודו, אלפי אנשים שצריך לטפל בהם."
"מה?" אני מופתעת, "את לא נוכחות אישית שמיועדת ללוות רק
אותי?"
"בעולם אידיאלי אולי כן, אבל עם כמות האנשים שחיים היום על פני
כדור הארץ, יש בעיה חמורה של כוח אדם, אז תעשי טובה ותזדרזי
קצת."

אני מספרת לנוכחות שגם ככה אני מרגישה די מיותרת. חסר לי איזה
רכיב פנימי של תחושת ערך. שום דבר לא נראה לי חשוב. אני אחיה,
אני אמות, מה הביג דיל?
"חבל שלא סחבתי אתי את תזמורת המלאכים, עם הנבל והכינורות,
שינגנו לך שירי עידוד. יש להם ג'ינגל פרסומת ממש מוצלח שקוראים
לו 'כמה טוב לחיות', אבל יתכן שכל זה היה מתבזבז עליך...
מסכנה, קיבלת חיים במתנה ואת לא יודעת מה לעשות בהם."

אני מסתכלת שוב על הגוף שלי ששרוע על הרצפה. הכלב מתקרב אליו,
מסתכל בתמיהה על המקום שבו בחרתי לרבוץ ומלקק את פני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
העולם מתחלק
לשני סוגי
אנשים:
אלה שמופיעים
בבמה, ואלה שעוד
מעט יופיעו פה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/4/02 0:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ורדית פברן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה