[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דארין להב
/
המעלית

בכל ילד מתחבא היצר הזה, יצר ההרפתקנות. בשביל גור, הרפתקנות
הייתה ללכת ולצפות במעלית בהיחבא. אחרי סוף הלימודים בבית
הספר, היה הולך לטייל בקומה, וכאילו בטעות מגיע לאולם המעלית.
אז, היה מתחבא מאחורי ארגז מטען ריק בקצה האולם, וצופה במעלית
שעה ארוכה.

אולם המעלית היה החלל הגדול ביותר בקומה של גור. האולם היה
אליפטי, ופסי תאורה שנמשכו מקיר לקיר וחצו את התקרה לשמיניות.
האולם היה מלא במכונות, מכלי מטען, ולוחות בקרה. ילדים בכיתה
של גור סיפרו שבקומות העליונות יש אנשים שהמגורים שלהם יותר
גדולים מאולם המעלית, אבל גור חשב שאלו סתם אגדות שנועדו לגרום
להם להתאמץ יותר בשעורים כדי שבעתיד יוכלו להתקדם למעלה.

לרוב, הייתה המעלית נושאת מטען בלבד - ארגזים שעליהם תוויות
שונות, ושהועמסו בזריזות על ידי אנשים מיוזעים בסרבלי עבודה.
אולם, היו מקרים בהם המעלית שימשה נוסעים בני-אדם. לפעמים,
הייתה המעלית עולה, ואז האנשים שבה היו מחייכים בציפייה או
בעצבנות. לפעמים, הייתה המעלית יורדת, ואז האנשים שבה היו
מדוכדכים או טרודים, ולעיתים קרובות גם בכו. גור לא ידע למה הם
התנהגו כך. הוא עצמו אף פעם לא נסע במעלית.

למעשה, כמו רוב האנשים בבניין, הוא מעולם לא עזב את הקומה
שלו.

הקומה של גור הכילה כל מה שאדם היה צריך כדי לקיים חיים
נורמלים. היו בה מגורים, בתי ספר, מסעדות, תאי רחצה, מרכז
שיטור, מרכז בקרת נזקים, חוות מזון, וכמובן אולם מעלית. חבר של
גור סיפר לו פעם שלוקח יום שלם להקיף את כל הקומה ברגל, אך גור
אף פעם לא ניסה זאת בעצמו.

רוב האנשים שחיו בקומה היו בעלי רמת חיים והשכלה דומות. אמו של
גור הייתה אחות במקצועה, ועבדה במרכז הרפואי של הקומה. אביו של
גור היה כימאי שעבד בקומה אחרת, אולם את העבודה עשה מביתו,
כיוון שלא היה יכול כל יום לעלות קומה ולרדת. כשהיה צריך להיות
נוכח בעצמו במקום עבודתו, היה נוסע לכמה ימים. גור היה מלווה
אותו למעלית, וצופה בו. הדלת הייתה נסגרת מאחוריו, המפעיל היה
מוודא בלוח הבקרה שהכל תקין, וקולות שחרור לחץ היו נשמעים
כשהמעלית יצאה לדרכה. עשן וורוד התפזר כערפל מסביב למעלית, אך
נשאב על ידי האוורור תוך חצי דקה.

יום אחד, החליט גור לשאול את הוריו לגבי הקומות האחרות. אביו
של גור בדיוק חזר ממסע לקומה אחרת במסגרת העבודה, ונראה די
שמח. הוריו עבדו מאוד קשה כדי להרוויח אשראי מספיק שיאפשר להם
לרכוש דירה בקומה גבוהה יותר, וכנראה שהמסע היה צעד חשוב מאוד
לקראת המעבר.

"אבל אמא," הוא שאל, "למה אנחנו רוצים לעבור קומה?"

"גורי שלי." אמו ליטפה את שערו הבהיר והחלק, "החיים בקומה
למעלה יותר טובים. המגורים יותר נחמדים, האנשים יותר ברמה,
השרותים יותר טובים והאוכל יותר טעים."

"ויש פחות ילדים בריונים בבית הספר." הוסיף אביו, ולקח עוד
לגימה מכוס הקפה המהביל שהונחה לפניו.

"אז למה אתם לא רושמים אותי בבית ספר בקומה למעלה?" גור חקר.
פחות בריונים נשמע רעיון טוב מאוד. רק שלשום, עידן מהכיתה
המקבילה סטר לו לפני כל השכבה בהפסקה, וזה היה מעליב וכואב.

אביו של גור הנהן בראשו ביאוש והחל להגיד משהו, אך אמו אחזה
בידו וקטעה אותו. "הוא באמת לא מבין, אבא."

"אז תסבירו לי..." גור התחנן.

"אז ככה." החלה אמו. "כל קומה בבניין היא כמו... שכבה. הקומות
העליונות יותר יקרות, אז חיים שם אנשים יותר עשירים, והחיים שם
יותר טובים ונוחים. בקומות התחתונות חיים אנשים יותר עניים שלא
יכולים להרשות לעצמם לגור במקום יותר טוב. ככל שאתה עולה
בקומה, רמת החיים שלך יותר טובה, וההפך."

"קשה מאוד לעלות קומה." הוסיף אביו, בנימה ידענית, "אבל קל
מאוד לרדת."

"כמה קומות יש?"

דממה.

"הייתי רוצה לבקר בקומות העליונות." אמר גור. הוא נשא את עיניו
בתחינה שקטה. "אולי נלך לטיול לקומה הכי עליונה?"

"בלתי אפשרי." פסק אביו, והסתובב בחזרה לקפה.

"ושלא תעז לחשוב לטייל לבד." הכריזה אמו בפתאומיות. היא נפנפה
מול פניו אצבע מתרה. "אני אוסרת עליך להתקרב למעלית!"

אבל דווקא ההזהרה היא שנתנה לו את הרעיון.

למחרת, בדרך חזרה מבית הספר, החליט גור ללכת בכיוון אחד בלי
להפסיק. הוא הלך והלך שעה ארוכה, עד שהגיע למקום בו לא ניתן
היה להמשיך קדימה. מימין ומשמאל נמשך מסדרון, שהיו בו דלתות
שפנו לכיוון המעלית, אך לא היו בו דלתות או צהרים בכיוון
המנוגד למעלית. גור הבין שהגיע לקצה הקומה. אצבעותיו נגעו בקיר
החיצוני, חשות אותו. הוא הרגיש כאילו ריתקו אותו לחדרו כעונש
על עברה שלא ביצע.

בהחלטיות, גור סב על עקבותיו ופנה לכיוון המעלית.

כשהגיע לאולם המעלית, היה כבר ערב. הוא רכן מאחורי ארגז מטען,
וצפה. האולם שקק חיים בשעה זו של היום, ומשלוחים רבים התקבלו
ונשלחו. גור שם לב שכשהמעלית התכוננה לעלות, בדקו אותה אנשי
הביטחון בקפדנות רבה, בעוד שלפני ירידה היא נבדקה בקושי או
בכלל לא. מי יהיה טיפש מספיק כדי להתגנב למעלית שיורדת למטה?

קשה מאוד לעלות. קל מאוד לרדת.

גור התגנב, בזחילה ובריצה שפופה, לעבר המעלית. הסבלים סיימו
להעמיס משלוח שיועד לקומה תחתונה יותר, ועכשיו כולם התכוננו
לשילוח המעלית. בזמן שאיש לא הסתכל, מיהר גור לכיוון הפתח. דם
הציף את פניו, וכל גופו רעד בהתרגשות. הוא עומד לנסוע במעלית!


בטרם נכנס, גור חרט בזיכרונו את אוסף הצבעים והמספרים שהיו על
משקוף במעלית. אם ירצה לחזור לקומה שלו יהיה עליו להצטרף
למשלוח שיועד לקומה עם אותם צבעים ומספרים.

קל לרדת, קשה לעלות. ברגע שנסגרה עליו הדלת, קלט גור שהכוונה
הייתה גם לעלייה מקומה תחתונה יותר בחזרה לקומה שלו. אבל היה
זה מאוחר מדי.

לפני שהדלת נפתחה שוב, גור התחבא בתוך ארגז שהתברר כמשלוח
צעצועים. המעלית עצרה בצורה פתאומית שגרמה לו להקיא את נשמתו.
וכך, מלוכלך מקיא וחנוק באוויר הדחוס שבארגז, הוא חש איך
זרועות מרימות את מחבואו ונושאות אותו ליעד בלתי ידוע.

כשמסביב השתרר שקט הוא פתח את המכסה, ומצא את עצמו במחסן חשוך.
לאחר דקה הוא יצא החוצה אל המסדרון, ובהה סביבו בזעזוע גלוי.
האוויר היה מעופש, והקירות היו מלוכלכים. אנשים רבים חלפו על
פניו, בגדיהם פשוטים ולעיתים מטונפים בשמן וגריז. הקומה הייתה
קומה של פועלים, הבין. בדרך כלל, האנשים בקומה שלו לא התעכבו
לחשוב על היכן מיוצרים מלבושיהם, המחשבים שלהם, כלי הכתיבה...
הדברים יוצרו, והגיעו לחנויות, וזהו. מה משנים הפרטים הקטנים?

ובכן, כאן כנראה נוצר הכל, בקומה זו ובסמוכות אליה. המפעלים
היו כאן שכן הפועלים עבדו בקומה בה גרו. גור הרהר בכך תוך שהוא
מתרחק מהמסדרון המרכזי, ופונה לעבר מסדרונות המגורים. הדלתות
היו קרובות יותר אחת לשניה, מה שמראה על מגורים יותר קטנים לכל
משפחה. אבל אם האנשים פה בעיקר מייצרים, איך זה שהם לא
מרוויחים הרבה כסף על כך ומתקדמים למעלה?

הוא לא שם לב לשתי הדמויות שצעדו בעקבותיו עד שהיה מאוחר מדי.
כף יד קטנה אך מחוספסת נחתה על כתפו בעוצמה, האצבעות ננעלות על
עצם הבריח. הוא התכווץ בכאב, ניסה להסתובב, ונפל על הרצפה.
מעליו עמדו שני ילדים בני גילו בערך.

"אהלן." אמר אחד מהם.

"אתה בשטח של החבורה שלנו." הוסיף השני.

"זה לא בסדר." סיכם הראשון. "כל מי שעובר פה צריך לשלם לנו."

"טוב, מצטער, לא ידעתי... אני לא מכאן." התנצל גור, ונסוג קצת.
הילדים סגרו עליו, והוא הבחין בבגדיהם המרופטים. גם הם הבחינו
בשלו.

"רואים." אמר הראשון.

"אני אקח את החולצה." הוסיף השני.

"אין מצב!" מחה גור. אחד הילדים רכן, והכה בפניו. המכה לא
הייתה חזקה ולא גרמה לו לדמם, אך הוא חש כאב שורף בלחיו ודמעות
צורבות נקוו בזוויות עיניו. רק מאמץ עליון סייע לו להחניק
גניחה אומללה. שני הילדים הסירו את חולצתו והוא נשאר עם גופייה
בלבד. הוא חש חסר אונים עד סוף התהליך, ואז נעמד על רגליו,
רועד מזעם והשפלה.

"אני אגיד אתכם!" הוא הכריז.

הילדים הביטו אחד בשני. הילד שלפניהם היה כנראה מקומה אחרת. הם
ידעו מעט מאוד על קומות אחרות, רק שבקומות העליונות אנשים חיים
בלי לעבוד ויש להם הכל. הם אף פעם לא שקלו לנסות להגיע לשם,
אבל לנוכח האיום שהציג הילד, זה נראה להם הפתרון הכי טוב. אם
ירצחו אותו, עלולים לתפוס אותם, וחוץ מזה הם לא העזו. אם ישלחו
אותו ללא שוב, לעומת זאת...

בפעם השניה באותו יום מצא גור את עצמו נעול בתוך ארגז מטען.
הכל קרה כל כך מהר - הדרך למעלית, הקול של הדלתות הנסגרות
מאחריו, השריקה שהקדימה את יציאת המעלית, וההרגשה המבחילה של
התנועה המהירה לכיוון קומת היעד.

גור היה משוכנע שהמעלית הייתה שוב בירידה, השערה שהתבררה
כנכונה כאשר הצליח לפרוץ את הארגז. קירות הקומה לא היו
מלוכלכים - כי הם כמעט ולא היו קיימים. מסביבו היו רק שלדה
ותומכות, וכבלים חשופים שהוצמדו לתקרה ולעמודים בעזרת סלילי
פלסטיק. על הרצפה היו שלוליות שהדיפו ריח רע, ורוב האורות
המלאכותיים הבהבו או לא עבדו כלל. לא רחוק ממנו, הייתה ערמת
קרטונים מפוזרת. הוא התקרב אליה בסקרנות, רק כדי לגלות שבכל
קרטון כמעט היה אדם ישן. אחד מהאנשים פקח זוג עיניים ירוקות
שהביטו בו, וגור ברח משם בצעקות.

הקומה הזאת... היא בוודאי הייתה מהנמוכות ביותר, קומה של
תשתיות שהפכה להיות המגורים של מחוסרי העבודה והמגורים. האנשים
שגילו כמה נכונה הייתה האמירה 'קשה לעלות, קל לרדת'. גור לא
היה מודע לקיומם של אנשים אומללים אלו עד אותו יום, אך עתה הפך
לאחד מהם. הוא ניסה להתקרב למעלית מספר פעמים, אך האולם היה
מאובטח היטב על ידי אנשי אבטחה שבדקו היטב גם מטענים שעלו -
וגם כאלו שירדו. גור התקשה להאמין שהיו מטענים שירדו. הייתכן
שיש מקום יותר גרוע מהקומה הזאת?


במשך ימים, או אולי שבועות, הוא הסתובב בקומה. אוכל של ממש לא
היה בנמצא, וגם לא בתי תמחוי (מונח שהיה זר לגור). לאחר שהתגבר
על הדחייה למד שאפשר למצוא שאריות מזינות באשפתות וליד יציאות
מחזור, אך בכל מקום כזה היו מקובצים לפחות עשרה אנשים, אם אפשר
לקרוא להם בשם זה. הוא רזה מאוד, וחש איך הוא נחלש מרגע לרגע.


אולי היה עדיף לנסות את מזלו במעלית? במקרה הכי גרוע, אנשי
האבטחה יכלאו אותו או משהו כזה, ויותר גרוע ממצבו הנוכחי לא
יכול להיות.

בהחלטיות, גור פסע לכיוון המעלית. הוא הצליח לחמוק מבעד לטבעת
ההגנה החיצונית, ומיקם את עצמו בעמדת תצפית בין שתי רגליו של
מנוף. הוא כבר החל לתכנן את נתיב הריצה לתוך המעלית כשאיש
אבטחה תפס אותו. הוא הרים את גור מהקרקע, וטלטל אותו בחוזקה.

"פרעוש, מה אתה עושה כאן?"

"אני בסך הכל רוצה לחזור הביתה..." אמר גור, והקריא מזיכרונו
את סדרת הצבעים והמספרים שייצגו את הקומה בה גר. איש האבטחה
הביט בו בחשד, עיניו מצומצמות.

"כן בטח, ילד. ואני גר בפנטהאוז. יאללה, תתחפף מפה ואל תראה את
הפנים שלך יותר."

גור הכין את עצמו לסטירה שלא הגיעה. קולות נפץ נשמעו מקרוב,
ולפתע איש האבטחה התנודד וקרס. גור, מופתע מהשחרור הבלתי צפוי,
רץ כאחוז שיגעון לכיוון המעלית. מסביבו השתולל קרב יריות בין
השומרים למישהו אחר, אך גור לא השתהה כדי להבין מי-נגד-מי. הוא
צלל לתוך המעלית תוך שקרניים וקליעי אורניום מתנפצים בסמוך
אליו.

כעבור דקה, סגרו עליו ועל שאר הנוסעים דלתות המעלית. היא החלה
בתנועתה, מטה, מטה... האנשים מסביבו נראו מתוחים ולא שמו לב
אליו. חלקם חגרו לגופם רובים כמו של אנשי האבטחה והחזיקו
במוטות שראשם בער בלהבה כחולה, וחלקם אחזו בארגזים, מוכנים
לתזוזה.

לבסוף, נעצרה המעלית, ולוח הבקרה הפנימי הבהב כאשר הופיעו
הסימנים של הקומה הנוכחית. כל הצבעים היו שחורים, והייתה רק
ספרה בודדת.

'1'

"זוזו, זוזו, זוזו!!" צעק קול סמכותי, והקבוצה נתקה ממקומה. הם
רצו, חלפו על פני אנשי אבטחה מופתעים, יצאו את אולם המעלית,
והמשיכו הלאה, והלאה... הם חלפו במסדרונות כמו רוח פרצים
מצינור אוורור מקולקל, וגור בעקבותיהם. נשימתו הייתה כבדה,
רגליו כואבות מהמאמץ וראשו סחרחר מחולשה. זה נראה היה כמו נצח
- ובאמת, מעולם הוא לא רץ או הלך למרחק כה גדול בכיוון אחד.
לבסוף, כשנעצרו ליד שער גדול, הבחין בו אחד מהאנשים.

"תראו את זה."

"ילד, מאיפה הגעת?"

"אני?" שאל גור, מנסה להרוויח זמן כדי להרגיע את נשימתו החטופה
ולהחזיר אותה לקצב סדיר. "ברחתי למעלית בזמן ש... שנלחמתם, אבל
אני... אני לא משם. אני מ..." הוא נשען על ברכיו, ופלט את צבעי
וספרות הקומה שלו.

"איפה זה?"

"מקום טוב באמצע." זה היה בעל הקול הסמכותי שהורה להם לצאת
מהמעלית מקודם. אדם חסון שהיה בערך בגילו של אביו של גור. שערו
היה ארוך וקשור בצמה מאחורי ראשו, וצלקת ירדה מרקתו השמאלית
לכיוון האוזן. "אוי, ילד, איך הסתבכת כל כך?"

"זה התחיל כש..."

"טוב, לא הרגע... עכשיו יש לי משהו להראות לך." האיש ענה.
קולות של צעדים מואצים ותנועת ציוד מכני כבד התקרבו אליהם,
אולם רגע לאחר מכן הם נבלעו בקול חריקה צורמת כאשר השער שמולם
נפתח. הם יצאו החוצה, אחד אחד, ואז הדלתות נסגרו שוב.

גור מצא את עצמו במקום המדהים ביותר עלי אדמות.

לא היו קירות.

הרצפה הייתה רכה, וכוסתה במשהו ירוק. אלפי עמודים קטנים בגובה
הקרסול... צמחים, הבין גור. כמו מלפפון.

מסביב היו גם עמודים חומים, עקומים, עם עמודים שיוצאים מהם
והכל באי סדר מוחלט... עצים, החליט גור, כמו עצי הבונזאי
שנמכרו בחנויות הקישוטים, רק בגודל ענקי.

מאחוריו, לשני הצדדים, התנשא משהו... עצום. המגדל המתכתי היה
רחב והתעגל לשני הכיוונים, ונמשך למעלה כמו חומה החוצה את
היקום... גור הטה את ראשו לאחור והביט מעלה, מעלה, עד שנפל על
אחוריו ונשכב על גבו. למגדל לא היה סוף, והוא נישא אל מעבר למה
שנראה כמו קצף לבן.

אלא שהיה לו סוף, כי מעליו היה עוד משהו, כחול, שכיסה את העולם
כשמיכה מקצה אחד ועד קצהו. גור נשנק.

"שמיים." אמר האיש בחיוך רחב. "ייקח קצת זמן, אבל אתה תתרגל."

באותו הרגע הבין גור שהוא בחוץ. הוא ירד ככל שניתן לרדת, הגיע
לקומה הכי תחתונה, ויצא ממנה. הוא ראה את הבניין מבחוץ, ואת
המרחבים שמעבר לו.

שמיים! ים! אדמה! עצים! עננים! הרים! נהרות! כמה גדול ורחב!
גור ריחם על כל האנשים שנשארו לכודים בכלא הבטון, שבויים במשחק
הטיפשי.

'קשה לעלות אבל קל לרדת', שמע גור את דברי אביו, וידע שלא ירצה
לעלות עוד לעולם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איזה מסכנות כל
אלה שקוראים להן
שלי ועוד לא
ביקרו פה. זה
עלול ליצור
מצבים מביכים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/4/02 2:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דארין להב

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה