בנהר האש
זורמות עד בלי רוגע
תשוקות שהיו
נחפזות מן העולם.
היא יושבת בצד
למרגלות
עלומייך
סופרת עיקבות
של ראשית בוא הסתיו.
היית מביט בה
בבבואה כה נסתרת
עורגת לחום
שיצרו אבנים.
סוקר כל מבט,
כל בכי
ושחוק
ויודע את קצב החיים
הזורמים.
דמותה הנשקפת
יפה עד כי רצית
לקטוף
פני ילדות
מתוך ערפל
גם כשהיתה בתוך זרועותייך
לא ידעת להאיט
את מהלומות הלב.
היא יושבת
זרועותייה ברפיון כה מושלם
רגלייה מלטפות
את מיי הנהר,
מביטה בקצב הזרימה,
מתחדש,
היה ראשית הסתיו
וכעת חורף קר
ותשוקותייה,
רק אש,
אש.