גנטיקה היא דבר מעצבן. בכל פעם שאני מביט במראת חדר האמבטיה,
אני רואה מולי את הפרצוף של אמא שלי שנראה כמו מלפפון חמוץ, רק
בצבעים של אבא שלי. אני מנסה להעוות את הפנים בהבעות שונות כדי
להקסים את עצמי, אבל זה לא עוזר. אני ממש ממש מכוער.
כשאני מסתגר בחדר האמבטיה, אף אחד אחר לא יכול להיכנס. אני
נועל במפתח, ומניח מגבת על הידית כדי שאי אפשר יהיה לראות כלום
דרך חור המנעול. אני מחביא כמה דברים בארון התרופות, אבל אף
אחד לא חושד שהם לא שייכים לתיק "עזרה ראשונה".
מאחורי הדלת הסגורה אני יכול להיות רע כמה שאני רוצה. אני יושב
על מעקה האמבטיה ומזכיר לעצמי אחת לאחת את כל הפשלות שאני עושה
כל הזמן, ועד כמה אני כשלון. שאני מאכזב את עצמי ואת ההורים
שלי ובמיוחד את דנה. אני רואה מולי את המבט שלה שמסתכל עלי
ברחמים בכל פעם שאני אומר שטויות בכיתה.
אחר כך אני מנסה להתנחם קצת כשאני נוגע באברים ששולחים זרמים
נעימים לכל הגוף, ואחרי שזה נגמר אני שוב פעם שונא את עצמי
וחושב שמגיע לי עונש רציני ובטח שלא פרס.
אני עולה על שפת האמבטיה ומוציא מהארון העליון את האולר שלי.
אני מוריד את החולצה ומסתכל על הזרוע השמאלית. יש עליה פסים
דקים של צלקות וגם של חתכים אדומים, והכי בולט הוא החתך מלפני
שבוע. אני בוחר מקום חדש ומתחיל לחתוך. הכאב מגיע לראש רק אחרי
כמה שניות. אני כבר יודע איזה לחץ רצוי כדי שהדם יזרום. אני
עושה את זה מעל לכיור ונזהר שלא ללכלך. אני חוזר על המילים:
"אתה טיפש, אתה מלוכלך ומסריח, אתה סוטה מין, אתה חלאה, אתה
מכוער - מגיע לך. מגיע לך." אני מתחיל להרגיש את השריפה בעור.
אני אוהב לראות את הצבע האדום של הדם, לפעמים אני גם מלקק
וטועם אותו. אני רוצה שהדם יזרום ויטפטף. אני מרגיש את הדופק
ויש לי בראש תחושת סחרחורת נעימה כשהלבן הבוהק של החרסינה
סביבי ואור הפלורסנט החוזר ממנו. זו תחושה של חוסר מציאות. אין
לי משקל פתאום. הראש שלי יותר גבוה ומנותק. אני לא גוף ובכל
זאת, הדם הוא הוכחה שיש פה משהו בפנים. אני יכול לחתוך, ויש לי
כוח לעמוד בזה. אני רע. אני מסתכל שוב במראה, רואה את אמא שלי
ומעווה את הפה בחיוך שטני. ערפד בן ערפדים מוצצי דם.
אני יושב כמה זמן על שפת האמבטיה ופשוט נח עם הראש על הכיור
הקר כשהדם עדיין מטפטף לתוכו. אחר כך אני קם ומושיט את יד שמאל
לארון התרופות ומוציא משם פד גזה ובקבוקון אלכוהול. אני שוטף
את החתך במי הברז, מחטא, סופג ולוחץ את הגזה כדי שהזרימה
תיפסק. אני כבר מתורגל ומצליח לא להשאיר שום סימן מאחורי.