"ועכשיו תבכה!" הוא סיים לכסות את הבור, וערם עליו ערמה קטנה
של אדמה, מעצב אותה בקפידה בין שתי ידיו הקטנות והמבויצות. "נו
תבכה!" הוא צעק עוצר ממלאכתו ומביט בי במבט זועף. "אני לא
יכול..." מלמלתי בראש נפול. הוא ניקה את ידיו, נעמד מולי והביט
בעיניו הכחולות לתוך עיניי. "זה לא בעיה... תכווץ את העיניים
ותחשוב על משהו עצוב..." הוא המשיך להביט בעיניי מחכה לניסיון
הבכי הראשון שלי. כיווצתי את עיניי וניסיתי להיזכר במשהו עצוב.
אבל לא נזכרתי באותו הרגע. אז דמיינתי שיש לי כלב שאני נורא
אוהב, ואז הוא מת כשמכונית דורסת אותו, כמו שקרה לשכנים שלנו.
אבל זה לא עשה לי כלום. "אני לא יכול דני! זאת רק נמלה! אני לא
יכול לבכות מנמלה!" אמרתי, "אתה לא מנסה! לא עושים את זה ככה!
תראה!" הוא כיווץ את עיניו, הנחיריים שלו רטטו, הפה שלו נהיה
חצי עיגול שפתחו פונה מטה, כמו סמיילי הפוך. אחר-כך נקוותה
בזווית עינו השמאלית דמעה, וכמו מתוך פקודה זלגה מטה במהירות.
"זה קל" הוא אמר, "עכשיו תנסה עוד פעם!" המשיך. ניסיתי שוב.
כיווצתי את עיניי חזק חזק, וחיכיתי לדמעות. דני המשיך להביט
בי, כמעט מאבד סבלנותו. חשבתי על השיר ההוא עם הילד שלא בוכה
אף פעם אבל הדמעות שלו זולגות לו לבד, והתפללתי שלרגע קטן גם
אני אהיה הילד הזה, שהדמעות יזלגו ודני יעזוב אותי בשקט. אבל
הדמעות לא זלגו. "נמאס לי לקבור את הנמלים שלך! תמיד צריך
לקבור נמלים! למה תמיד אתה קובע מה עושים?!" צעקתי עליו. תחילה
היו פניו מבוהלות ואחר כך רק מאוכזבות. הוא התיישב ליד ערימת
האדמה הקטנה והחל מסדר סביבה אבנים. "אתה לא חייב לקבור איתי
נמלים. אתה יכול ללכת לשחק ברובוטים המטופשים שלך. אבל שתדע לך
שרובוטים אין במציאות ולקבור אתה תצטרך הרבה בחיים שלך."

היינו תלמידי כתה ג' כשהשיחה הזאת התקיימה. מבחינתי היה המשפט
האחד הזה בסוף השיחה בגדר סוף העולם. מעולם לא חשבתי על המוות
באופן קרוב כל-כך. העובדה שלדני אין אמא מעולם לא התחברה לי עם
המוות. דני היה ילד בלי אמא וזהו. וכשדני ירק את המשפט הזה הוא
גם ירק ממני את התמימות ואת תחושת הביטחון המושלמת שהושליתי
בה. לא הצלחתי לדבר בהמשך אותו היום, ובועת הבכי, שכל-כך
התאמצתי ליצור דקה קודם לכן, לא עזבה את גרוני אלא בבוקר
שאחרי.
מבחינתו של דני? אני לא חושב שהוא בכלל זכר את השיחה הזו.
שיחות על המוות ועל הטקסים הנלווים אליו היו אצלו בגדר הרגל
יומיומי, ועם הזמן הפכו אפילו לאובססיה. כשהיינו נערים היה
פוקד בדרך קבע את בית הקברות בו הייתה קבורה אמו, שנהרגה
בתאונת דרכים כשהיה רק בן כמה חודשים. סיפרו שדני, שהונק בעת
התאונה, נמצא בזרועותיה ללא פגע. והיא לעומתו, שכבה גוססת
במרחק של כחמש-עשרה מטר מהמכונית שנסעה בה, ועצמה את עיניה רק
כשהחובשת ממד"א אספה את התינוק המצווח מזרועותיה. ובגלל אותו
סיפור מדהים לא נראה לנו, החברים שלו, מוזר שהוא מקפיד לבקר את
קברה. כשחיפשנו אותו ולא מצאנו אותו בביתו, היינו הולכים לבית
הקברות ומוצאים אותו שם. בית הקברות היה הבית השני שלו. ואנו
נהגנו שם כאילו היינו אורחים בביתו. היינו מגיעים כולנו או
שהייתי מגיע לבד, מתיישב לצדו של דני ליד הקבר המטופח וצופה
איתו על ההלוויות  והאזכרות שהיו מתנהלות במרחק של חלקה או
שתיים מאתנו. בשלב מסוים הבנתי שאת דני בכלל לא עניין הקבר של
אמו. הטקסים הם שמשכו אותו לבית הקברות, ואילו אמו הייתה
התירוץ. אני יודע שזה נשמע נורא. אבל חוץ מזה דני היה באמת
בחור שמח. העיניים הגדולות הכחולות שהביטו בי אז, בילדותנו,
בציפייה, היו ממגנטות בחורות, שהיו מוצאות מאחוריהן גם לב של
משורר, חוש הומור מפותח במיוחד, וחכמת חיים ענקית. רק הבחורות
המעטות שהצליחו להתקרב אליו הכירו גם את צדו האפל, שלא היה
חשוך מספיק כדי להסתיר את יתרונותיו הרבים, ולגרום להן לחדול
ממאמציהן לשהות לצדו.
יום אחד כשקפצתי לבית הקברות לבדוק אם דני במקרה שם, מצאתי
אותו בוהה במסע הלוויה שנכנס בשער בית הקברות. "מה המצב אח
שלי?" שאלתי. דני לא טרח אפילו לסובב את ראשו לכיווני.
"פסדר..." הוא המשיך בוהה במאות האנשים הבוכיים. "מישהו חשוב?"
התיישבתי לידו. "סתם הלוויה..." אמר. ואחרי כשתי דקות של שתיקה
הוסיף "בוא נצטרף!". "דני, אנחנו אפילו לא יודעים את מי
קוברים..." אמרתי. "אז מה?" שאל, קם על רגליו והסתכל בי במבט
הציפייה המוכר שלו. "אני לא מאמין שאני נכנע לשטויות שלך!"
אמרתי בהכנעה, והחלנו ללכת. נעמדנו מאחורי כל האנשים. הגופה,
מכוסה בטלית שחורה-לבנה הושלכה לקבר באכזריות מצמררת, לקול
צווחותיה של אשה זקנה הנתמכת בחברותיה. דני כיווץ את עיניו.
הנחיריים שלו רטטו. הפה שלו הפך לחצי עיגול שפתחו פונה מטה.
בזווית עינו שמאלית נקוותה דמעה שכמו מתוך פקודה זלגה מטה
במהירות. הוא הרים את סנטרו למעלה. כיווץ את שיניו כאדם המונע
מבכיו לפרוץ. אני הבטתי בו המום ואפילו קצת בסלידה. כמה אנשים
קראו דברים על האדם שנרצח בטרם עת, והשאיר אחריו שתי בנות
קטנטנות שלא יזכו להכיר את אביהם, וגם גינו את האויב האכזר.
ההלוויה נגמרה. המנחמים ניגשו אל האבלים ולאחר מכן התפזרו
לאיטם. כמוהם גם דני, חיבק את קרובי המת ללא מילים. הוא ניגש
אלי, חייך, "בא לך סרט?" שאל. "דני, אתה דפוק בראש..." אמרתי
לו. מאז לא הסכמתי להצטרף איתו למסעות ההלוויה, אבל דני התלהב
מתחביבו המתפתח, ובכל הלוויה שנערכה במקום, היה גם דני בוכה
והולך לחבק את האבלים.  כך עברו השנים. מידי פעם כשהיינו
מדפדפים בעיתון היומי, היינו מוצאים תמונה קורעת לב של נער
תכול עיניים מונע בקושי מבכיו להתפרץ בהלוויה לנפגע טרור או
לחייל. ומיד לאחר ההלוויות האלו היינו מקבלים את דני בשיא
תפארתו, חייכן, שנון ושמח, שאהב מאוד את החיים שלו, את החברים
שלו ואת המשפחה שלו.
הלוויה הראשונה ה"אמיתית" שלי הייתה של ידידה טובה של דני
ושלי, מאיה. בבוקר בו השמש הזרחה, אבל רוח קרה נשבה והקפיאה
איברים, צלצל הטלפון, והקול בצד השני הודיע שמכונית פגעה בה
והיא נהרגה על המקום. אחר הצהריים קברו אותה בבית הקברות של
דני. עמדנו ליד הקבר שנינו. גופה קטנה מכוסה טלית הושלכה באותה
אכזריות מצמררת של הלוויה הראשונה שנכחתי בה.  אחותה של מאיה
חיבקה את האם הדורשת מבתה לחזור, ולא לעזוב את המשפחה. האב
השמיע קולות יבבה חנוקים וצעק לעבר הגופה הקטנה שהוא אוהב
ויבוא לבקר כל יום. וילד אחד קטן אטם את אוזניו למשמע היבבות
ועצם את עיניו למראה האחות הדוממת. לא הצלחתי לבכות. רציתי
נורא ולא הצלחתי. דני לידי התפרץ בבכי. לא הדרגתי כמו בפעמים
הקודמות אלא בבת אחת, העיניים, הנחיריים, הפה, הדמעות, הסנטר,
השיניים. ועדיין, לא היה אפשר לדעת אם זה מה שלימד את עצמו או
שזה אמיתי. ואולי יש שלב שבו כלום כבר לא אמיתי. זכרתי איך
קברנו את הנמלה, ואמרתי לעצמי "נו אבי, גם זאת נמלה? תבכה כבר!
תבכה!". לא יכולתי לבכות.
גם אחרי שנה כשדני מת, עמדתי מול הגופה, הפעם כשהיא בתוך ארון
עטוף  בדגל המדינה, ולא בכיתי. כיווצתי את עיניי וכבר היו לי
המון זכרונות עצובים, אבל אף אחד מהם לא גרם לדמעות להיפרד
מעיניי. מראה הצנחנים החבוקים זה בזרועותיו של זה, הבנות
הנוטות להתעלף, והאב השותק חסר אונים מול קבר בנו, הותירו את
עיניי יבשות.  
שבוע אחרי הלוויה הלכתי לקבר של דני. מסע לוויה בדיוק נכנס
בשער בית הקברות. הסתכלתי על המסע ועל הקבר הטרי. "פספסת
דני..." לחשתי. נמלה טיפסה לי על היד. מחצתי אותה בין
אצבעותיי. חפרתי בור קטן באדמת הקבר והנחתי בו את הנמלה. אחר
כך כיסיתי את הבור וערמתי עליו ערמה קטנה של אדמה. סידרתי סביב
הערמה אבנים קטנות ושמעתי את דני אומר לי "ולקבור עוד תצטרך
הרבה בחיים שלך...". עיניי התכווצו, נחיריי רטטו, הפה  הפך
להיות מין חצי עיגול שפתחו פונה מטה, הרגשתי את הדמעה הנקוות
בצדה של עייני השמאלית. הדמעה כמו מתוך פקודה גלשה במהירות
מטה. ואחריה גלשה דמעה נוספת ועוד אחת ועוד אחת...