אפרו דיטה / פרחים של חרטה |
מריחים כמו אביב
צורבים את ליבי,
משפילים את פניך
בשדה שנקטפו חייכת בין חמוקיה,
שאינם שלי אך היו
כל אחד הוא מילה שאמרת
כחרב בליבי.
הקוצים לא הוסרו, כי לא תוכל,
לעולם לא תוכל להעניק לי ,
להקדיש לי פרח של אהבה.
כששפתיה הורודות מוללו תלתליך,
חלפתי במחשבה רחוקה,
יושבת מחוץ לביתך הרוחש מזימות,
מסוחררת,
כנועה,
כחרק בכוריך הדביקים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|