ישבתי בתחנת אוטובוס וחכתי לאוטובוס שייקח אותי הביתה.
ישבתי וחכתי, וחכתי אבל הוא עדין לא בא. הצצתי שוב פעם בדף של
הלוח זמנים והיה כתוב שם שהאוטובוס יוצא ב 18:25 מהתחנה
המרכזית. לתחנה הזאת זאת נסיעה של 5 דקות ועכשיו כבר 19:00!
והתחנה הזאת, היא כל כך בודדה אין שם עוד תחנות או אנשים, מן
מקום שומם שכזה.
כבר התחיל להחשיך ואני התחלתי להרגיש עייפות ושעמום.
כבר חשבתי שאולי היה פיגוע באוטובוס הזה או בדרך לכאן
והאוטובוס לא יכול להגיע, אבל לא הרגשתי כלום ולא שמעתי כלום.
התחלתי ללכת לכיוון התחנה המרכזית למרות שזה קצת רחוק.
הכל היה שקט ושומם כל כך גם כשהגעתי לצומת לא הייתי אף מכונית
מה שמוזר מאוד כי בד"כ בשעה כזאת יש כאן פקקים.
המקום היה נראה כמו ביום כיפור רק בלי ילדים על אופניים או כמו
באמצע הלילה, מוזר מאוד.
המשכתי ללכת אבל פתאום הרגשתי מן חולשה ברגליים ובכל הגוף ולא
יכולתי להמשיך ללכת היה משהו שעצר אותי. התיישבתי על ספסל שהיה
שם ולא הבנתי מה קורה לי.
הפלאפון לא עבד, היו בעיות קליטה ממש לא ידעתי מה לעשות עם
עצמי.
הייתי כל כך מותשת. נשכבתי על הספסל וקויתי שלא אירדם בטעות.
פתאום עברה מכונית שנסעה מהר מאוד יותר מ120 קמ"ש הרבה יותר.
זה היה מוזר, בקושי הספקתי לראות את הצבע שלה.
לאחר מס' שניות עברה עוד מכונית שגם היא נסעה מהר.
ניסתי לקום על הרגליים כדי להמשיך ללכת צעדתי מס' צעדים עד
לספל הבא ולא יכולתי להמשיך נשכבתי על הספסל כבר הייתי מיואשת
ונרדמתי עד הבוקר.
בבוקר התעוררתי שקהל רב של אנשים עומד מסביבי ומביט.
הם לא היו סתם אנשים, לכולם שם היו עיניים סגולות ושיער סגול
ובגדים סגולים ולאחד מהם אפילו היו שיניים סגולות.
לא הבנתי מה קורה, חשבתי שאולי מישהו סימם אותי בלילה.
קמתי לקחתי את הרגלים שלי ורצתי שם כל עוד נפשי בי.
רצתי לא הפסקתי לרוץ. לרגע חשבתי שנהייתי פורסט גאמפ.
במהלך הריצה ראיתי עוד פעם את המכוניות שנוסעות מהר כמו אתמול
והפעם שמתי לב לצבעם הסגול.
סובבתי את ראשי וראיתי את הקבוצה של האנשים הסגולים רודפים
אחרי, אחד מהם אפילו אחז במקל סגול ולהרים אותי גבוה.
המשכתי לרוץ ולבסוף הגעתי לתחנה המרכזית בדיוק כשהקו שלי עמד
לצאת הספקתי לעלות עליו ברגע האחרון והאנשים הסגולים לא השיגו
אותי.
בעודי מסדרת את הנשימה ומוציאה את הכרטיסייה מהארנק הרמתי את
הראש וראיתי שגם נהג האוטובוס הוא סגול, הסבתי ראשי שמאלה וגם
אנשי האוטובוס היו אנשים סגולים. וברקע הושמע השיר גשם סגול של
פרינס.
חשבתי שאני משתגעת, אבל אמרתי לעצמי שזה לא נורא תכף אני אגיע
הביתה והכל יהיה בסדר.
התיישבתי על אחד המושבים הבודדים בצד שמאל והרגשתי אך כל
האנשים באוטובוס בוהים בי. לפתע שמתי לב שהאוטובוס סוטה מן
המסלול הרגיל שלו ופונה שמאלה במקום ימינה. שאלתי את הנהג אם
זה אכן קו 17 אז הוא אמר שכן. בלעתי את הרוק והתחלתי לצעוק
עליו "הנהג, למה אתה לא נוסע בדרך הרגילה?" הנהג!"
הוא המשיך לנסוע בדרך שלא הכרתי קודם לכן.
התחלתי לבכות וצרחתי עליו "הנהג, תחזור, הנהג זאת לא הדרך
בבקשה!!!
הסתכלתי על שאר האנשים באוטובוס שישבו כמו רובוטים ובהו בי
בצורה מפחידה. שוב הרגשתי את אותה חולשה כמו בערב והתיישבתי
חזרה במקומי נסתי לצעוק לנהג שוב ובמקום זאת יצא לי לחישה
"נהג, בבקשה, אני אתלונן עליך. אימא..." ונרדמתי.
כשקמתי מצאתי עצמי שוכבת על דשא במן פארק גדול שלא הייתי בו
בעבר, מקום לא מוכר והרבה אנשים סגולים עומדים סביבי אחד מהם
שפך עלי מים בצבע סגול.
קמתי ורצתי משום והאנשים הסגולים אחרי. רצתי בכוחות כאלה שלא
ידעתי שיש לי בכלל. רצתי עד שהגעתי למבנה גדול שחסם את הדרך
והיו לי שתי אפשרויות האחת להיכנס לבניין ולהמשיך לרוץ בתקווה
להנצל מן האנשים הסגולים או להסתובב ולהיתפס בידיהם, הרבה זמן
לחשוב לא היה לי והחלטתי להיכנס לאותו בניין וכמובן שהאנשים
הסגולים אחרי.
שם חיכו לו עוד אנשים סגולים שתפסו אותי בידיים וברגליים ולקחו
אותי למן חדר משם אני כבר לא זוכרת מה קרה. אח"כ התעוררתי
וראיתי שאין אף אחד בסביבה פתחתי את הדלת של אותו חדר שהיה
נראה כמו חדר במכון פתולוגי ורצתי מהר מהמקום. גילתי פתח בגדר
שהייתה שם ורצתי סובבתי ראשי לאחור ושמתי לב ששוב אותם אנשים
סגולים רצים בעקבותיי ורצתי שוב באותם כוחות שהפעם הרגשתי שיש
לי יותר.
הדבר האחרון שאני זוכרת מאותה ריצה היית שהגעתי לצוק והמקום
היה דומה למקום שאני מכירה לא רחוק מהבית והברירה היחידה
שהייתה לי הייתה לקפוץ.
אח"כ התעוררתי ומצאתי את עצמי פה קשורה למיטה כבר חכתי לאיזה
איש סגול שהכנס לפה ומצדי שיהרוג אותי כבר, אבל אז נכנס רופא
ושאל אותי אם אני יודעת איפה אני נמצאת?
עניתי לו בקול חלש שאני לא יודעת, אבל זה נראה לי כמו גן-עדן
או יותר נכון כמו גהנום.
הרופא חייך אליי ואמר "את נמצאת בבית חולים פסיכיאטרי ואני
אאלץ להשאר פה עד שיסתיימו כל הבירורים לגביך ולגבי מה שקרה.
"מה קרה?" שאלתי. "ומה קרה, איפה האנשים הסגולים, אני חולמת?
מה, אחרי הכל אני גם נמצאת בבית משוגעים עכשיו? אני משוגעת?"
"לגבי הבית חולים את לא חולמת, אך לגבי אותם אנשים סגולים את
אכן חולמת חמודה"
"אני רוצה לצאת מכאן ועכשיו! ההורים שלי בטח מודאגים ומחפשים
אחרי, כבר שלושה ימים לא הייתי בבית!"
"דבר ראשון, הסביר לי הרופא. הוריך יודעים שאת כאן ואת נמצאת
פה כבר שבוע ועכשיו התעוררת מן התרדמת."
"תרדמת? איזו תרדמת? גם אתה סגול?"
"כדי שתנוחי עוד קצת, את עדין חלשה ומבולבלת" הציע לי הרופא.
"לא אני לא רוצה לנוח, אני רוצה שתספר לי מה קרה!"
"טוב, אני אספר לך: לפני שבוע התעוררת משנתך בשעת בוקר מוקדמת
ויצאת מביתה בריצה בטענה שאנשים סגולים רודפים אחריך. הוריך
רצו אחריך וניסו לשכנע אותך שזה רק חלום ושתחזרי הביתה אז את
המשכתי לרוץ לעבר צוק כל השכונה רדפה אחריך את צעקת להם "אנשים
סגולים תעזבו איתי אני מעדיפה למות!" רגע לפני שקפצת אחד
מהאנשים "הסגולים?", התערבתי באמצע. "לא, לא, אין אנשים סגולים
זה הכל בדמיון שלך, זה היה אחד מהשכנים, הוא תפס אותך רגע לפני
שקפצת מהצוק ואז איבדת את ההכרה והביאו אותך לבית חולים, עכשיו
הכל ברור?"
"לא, אני לא מאמינה לך! ישנם אנשים סגולים והכל אמיתי! אתה
משתף איתם פעולה, את סגול בעצמך!"
אח"כ בטח הזריקה לי זריקת הרגעה ונרדמתי.
וזהו, זה כל הסיפור!

"די, תפסיקו לבהות בי כמו אנשים סגולים!"