אין לי ציפורים נדירות ויפות נוצה ברקיע,
שכינת מאויי עוד לא טרחה להופיע.
עגמומי ובודד נמצא אנכי,
עם דמעה מודחקת מהרהר במר גורלי.

ונדמה שמסביב כל אנשי העולם
מאוהבים אחד בשני עד מעל לראשם,
ומאותו משחק שובה לב הורחקתי,
עם דמעה מודחקת בפינה נשארתי.

וכמו שאר האומללים חסרי האהבה,
כל שנותר לי הוא למצוא סיבה.
אצא לאדמת פרא לא מוכרת,
אכנס אל עצמי, עם דמעה מודחקת.

ועמוק עמוק מתהום תוככי נובע,
מעיין עצום של ביקורת שאת ליבי קורע;
שוטף הוא ממני כל זכר של אהבה,
ובמקומה דמעות אינספור אמצא.