אני יושב מולה ומצלם אותה. היא כמו פרפר.
"יש לך משהו לכתוב?" היא שואלת. הספה השחורה הישנה שלי בטח לא
מרגישה שהיא בכלל יושבת עליה.
אני מושיט לה כמה דפים ריקים ועט מהרצפה, בלי להוריד את העין
מהעדשה.
"מה את כותבת?". היא לא נוגעת. מרפרפת, רק מרגישה, בלי לגעת.
"אני לא יודעת" היא לוחשת לעצמה ומשרבטת רישום שחור על דפי
השורות. קליק. התמונה נשלפת ומונחת בצד להתפתח.
שחור ולבן. שחור ולבן. לבן ושחור.
היא משנה תנוחה על הספה, חשה בנוח לגמרי עם העירום, הרי גם ככה
הבגדים שהיא לובשת, כשהיא לובשת, לא נוגעים בה. מרפרפים.
עור לבן, ספה שחורה, תמונה לבנה, מצלמה שחורה, תמונה בגווני
אפור.
אור לבן. מחשבות שחורות.
הצורות מתחילות להתהוות בצבעים הפוכים, והיא שוכבת על הגב,
מחזיקה את הדפים מעליה. קליק.
התמונה נשלפת, עוד שתיים נשארו. הסיגריה שלי נשמטת לרצפה,
תנועות מהירות, היא מרפרפת.
אני פותח לה את דלת המכונית לאחר שהתלבשה ויצאה, היא מתקרבת
אלי ונושקת באוויר, הריסים מרפרפים לי על הרקה.
"להתראות", אני משרבב בקושי. קליק.
התמונות מוטלות שלמות על הרצפה. אני מתיישב על הספה הריקה
ובוחן אותן. לבד.
הצבעים חוזרים לי לחדר והחיים ממשיכים כקודם, כאילו לא היתה
כאן בכלל, רק רפרפה.