פעם אחת לילדה אחת היה דרקון קטן על כתף ימין. רוב הזמן הוא
היה מסתתר מאחרי האוזן כי אם היו מגלים אותו היו שמים אותו
במוזיאון מאחרי זכוכית והמון אנשים היו מסתכלים עליו. אז הוא
העדיף להסתתר כי הוא פוחד מזכוכיות ויש לו פחד במה.
הילדה קראה לו שניצל כי הוא נורא אהב שניצלים. אבל לא מוכנים
כאלה, שניצלים טריים של אמא. אז מידי פעם הילדה היתה מגניבה לו
שניצל והוא כל כך שמח עד שלפעמים מרוב אושר הוא היה קושר לעצמו
בטעות את הזנב. כשזה קרה הוא היה נכנס לפאניקה ומתחיל לשיר את
"מי ימלל" בשני קולות (או לפחות מנסה). ואז הילדה היתה יושבת
ומתירה לו את הקשר ושרה לו שירים כדי להרגיע אותו.
לפעמים הוא היה נורא נורא עצוב, ואז אם היית מסתכל טוב יכולת
לראות בועות עשן קטנות מעל הכתף של הילדה. בד"כ אם הדרקון היה
עצוב זה היה בגלל שהוא דאג שאגודת הדרקונים העולמית (כן יש
כזאת אגודה) לא תכיר בו כאחד משלהם. ואז הילדה היתה לוקחת את
כל סיפורי האגדות שמופיעים בהם דרקונים שהיא מכירה, והיתה
שואלת אותו שאלות כמו: מה הדרקון יעשה עכשיו ועוד כל מיני
שאלות שהיא חשבה עליהן.
יום אחד כשהילדה קמה בבוקר, כתף ימין הייתה קצת יותר קלה וקצת
פחות חמה. כשהיא הסתכלה במראה היא לא ראתה את שניצל. היא חיפשה
אותו בין האוזניים ואפילו על המרפק, אבל לא מצאה אותו. לבסוף
היא מצאה פתק על הציפורן,  בו שניצל כתב שהוא יצא למסע מסביב
לעולם ושהוא הולך לנסות להצטרף אל אחת מאגודות הדרקונים.
לאחר שבוע היא קיבלה ממנו גלויה שהוא בסדר ושהוא מתגעגע. הוא
כתב שהכל נורא נחמד באגודה אבל שהשניצלים ככה ככה ושאם היא
יכולה לשלוח לו שניצל הוא נורא ישמח. (אבל לא יותר מידי כדי
שהוא לא יקשור לעצמו את הזנב.)