קורה לי הרבה, שאני שוכב במיטה וחושב מחשבות מסויימות, שגורמות
לגוף שלי לשקוע עמוק במזרון, עמוק מדיי, עד שכבר אין לאן
לשקוע. המזרון שהוא בסך-הכל מוצק עם מספר קפיצים מוגבל
וטכנולוגיה בשווי 700 שקל מקסימום, לא נותן לי יותר מדיי
אפשרויות. אז הגוף שלי מתחיל לאבד משקל לאט לאט ותחושה יחד
איתו ואני כולי מתחיל לדעוך למטה למטה.
ברגעים כאלו אני מניח את יד שמאל על החזה, כדי לוודא שהלב
עדיין דופק סדיר. ברגעים כאלו אני מסתכל על השעון כדי לבדוק
שהשניות עדיין רצות (בגלל זה יש לי שעון דיגיטלי, למרות הכבוד
העמוק שאני רוכש לאנאלוגיים).

קמתי די מוקדם באותו בוקר. הבוקר לכשעצמו היה דווקא די משכנע.
קרני השמש שחדרו דרך החלון הזרימו אופטימיות חסרת מעצורים
לחדר. הרבה פעמים אני ישן עם חלון פתוח וקופא מקור בלילה רק
בשביל השמש הזו של הבוקר, רק בשביל האופטימיות לסיפתח של היום.
אחרי שכנועים עצמיים חסרי משמעות שהיום דווקא הולך להיות די
סביר, ויום שלישי יום קצר, שלא נדבר על פעמיים כי טוב, ונשאר
לי עודף מהעשרים שקל של אתמול, ואני אוכל לפתוח ת'יום עם
קרואסון שוקולד ענקי, ונורא כדאי לי, המשכתי לישון עוד 10
דקות.

בסוף קמתי, תמיד בסוף אני קם, תמיד אני דוחה דברים. עוד רבע
שעה אני צריך לתפוס ת'אוטובוס. לעזאזל חשבתי לעצמי, למה לא
קמתי מוקדם יותר?
שטפתי פנים עם מים קפואים בגלל שלא היה לי זמן לחכות שהחמים
יעשו את כל הדרך עד לברז, אז קפאתי מקור ויצאתי החוצה. בחוץ
מזג האויר האיר פנים, יום אביבי ונחמד. כמובן שהאוטובוס חלף על
פניי ברגע שהתקדמתי לעבר התחנה, אבל את זה מיותר לציין כי
מאורעות צפויים כגון אלה נראים מאולצים כשמובאים בכתב.
אפילו לא התעצבנתי. רצתי במהירות האור לעבר התחנה שאחרי הסיבוב
של הקו המחורבן הזה (שעושה את כל הסיבוב) והספקתי לעלות
לאוטובוס בזכות בת 80+ חביבה אחת שהחליטה לעשות שוק הבוקר.

כשנכנסתי לכיתה בעשרים דקות איחור, מתנשף באופן מלאכותי (שיראה
כאילו רצתי את כל הדרך) וחושב על מה קרה לסבא שלי הפעם ואיך זה
מתקשר לזה שהייתי חייב לקחת את אחי לגן, נדהמתי לגלות כי היא
ריקה. ריקה כמו הבטן שלי שהזכירה לי את ההבטחות שלי על
הקראוסון וכל זה. ריק זה ריק חשבתי לעצמי, ובטח שלא מלא חשבתי
לעצמי, סגרתי את הדלת בעדינות ורצתי לקיוסק של מאיר, לקרואסון
חם ואולי גם שוקו.

"תנקה פה", סימנה לי שרון בחיוך כשהיא משפשפת ליד השפה
העליונה. אין מה לעשות, כמה שאני אשתדל, תמיד אני אתכלכך
מהשוקולד הזה. ניקיתי, יש לי ברירה? "מה עניינים?" שאלתי אותה
מתאמץ לבלוע יותר מדי שוקולד בביס אחד.
"בסדר, אני יודעת... ". שרון אף פעם לא יודעת, מאז כיתה ט' אני
מכיר אותה, כבר כמעט סוף י"א, והיא אף פעם לא יודעת. "וואלה,
באתי לכיתה שלי, לא מצאתי אף אחד! עד שהגעתי בזמן, הבריזו
לי!", שיקרתי למען ההומור. "מה את עושה בחוץ?" שאלתי את שרון,
מתאמץ לפתח שיחה עם בן-אדם שפעם הייתי יכול להעביר שעות
בחברתו. "סתם, לא היה לי כוח... מתמטיקה על הבוקר..." שרון
חייכה. חיכיתי כמה שניות עד שהיא תקלוט את המבט המצחיק שאני
עושה, היא בתגובה צחקה ואמרה "אני יודעת, אני יודעת, אני לא
מבריזה יותר, כן בטח".

שרון הייתה חבר טוב שלי למשך זמן מסוים, ואפילו האהבה הגדולה
שלי למשך זמן מסוים יותר, אחר-כך ניתק הקשר מסיבות כאלו או
אחרות ושנינו קיבלנו את זה די בהבנה. בהתחלה היינו עוקצים האחד
את השני בכל מיני רמיזות על כך שאנחנו כבר לא ממש באמת חברים
יותר והקשר בינינו נשאר משהו תיאוריטי ומובן מאליו ורק בגלל
שלאף אחד אין חשק לשנות את הכותרת, אנחנו "חברים הכי טובים".
בהתחלה היינו מאלצים את עצמנו לברר טלפונית אם אנחנו בחיים,
בהתחלה עוד הייתי חושב על זה בלילה, בהתחלה עוד חשבתי שזה
זמני, אחר-כך השלמתי עם זה וחשבתי שדי חבל, אבל לכל מוצר טוב
יש תאריך תפוגה. האמת שהיה לי די מוזר לחשוב עליי ועל שרון
בתור למשל, קוטג', אבל רק תנובה סיפקה את המטאפורה שהייתי צריך
כדי להתגבר על הקשר הזה.
דבר אחד שלא הרפה ממני ומסרב להרפות עד היום היה תוי פניה
העדינים של שרון וחיוכה הכובש, בלי שמץ של כוונה להיות חיוך
כזה.

חיכיתי כמה שניות עד ששרון תצטרף אליי בסיבוב שתכננתי לעשות
בבית-ספר, לראות מה נשתנה הבוקר הזה. כמובן ששום דבר לא השתנה,
וכמובן שנתקלתי במורה שלי בדרך שלא אחרה לשאול למה לא נכנסתי
לשיעור ואיך לא שמתי לב שהיה כתוב על הלוח "חדר 403" וכמה
שהציון שלי לא מאפשר לי לפספס כתובות כאלו על הלוח, שלא לדבר
על אחוז ההיעדרויות שלי וכדומה. נחלצתי מהשיחה הזאת באלגנטיות
כשאמרתי שעדיף שאני ארוץ כי אני עוד אאחר לשיעור היסטוריה ובכך
סיכמתי עוד שיחה מאד רצינית שאני נוהג להריץ עם המורה שלי מדי
יום (לא כולל היום החופשי שלה ושבת, להוציא "אירועים
מיוחדים").

שאר היום בבצפר זרם כרגיל, רק כשהגעתי הביתה התחילה ההרגשה
המוזרה הזו שריחפה מעליי בהמשך כל אותו היום. אוכל, זה מה שאני
צריך, חשבתי. אכלתי מה שהיה, לא היה משהו, אבל היה וזה כבר
משהו. אז אכלתי, אכלתי ונהייה לי רע יותר. התיישבתי על הספה,
היישרתי מבט. נכון, ריקי לייק, זה מה שחסר לי עכשיו. על המרקע
ממולי סיפרה מישהי על איך שהיא גרמה לחברה שלה לאבד את הראייה
בעין ימין כשהיו קטנות ועל איך שהיא אף פעם לא סלחה לה. כיביתי
את הטלויזיה (שלא אני הדלקתי בכל-מקרה) בתסכול ויאוש. רוח
פתאומית שמגיעה רק כשהאביב בחיתוליו גרמה לתריסים הגדולים
שבסלון להסגר בבום, דבר שגרם לי להרגיש כמו בסרט אימה צפוי
וידוע מראש. וככה בהתחלה תירצתי את התחושה הרעה שלי. נאנחתי
קלות. בדיוק שהחלטתי שכדאי לי להתקלח כי כבר כמעט ערב ועוד מעט
כולם יתקלחו ולא ישארו לי מים חמים וגם ככה אני ג'יפה, צלצל
הטלפון (לא התקלחתי בסוף).

"הלו?" עניתי בחוסר עניין. זה מה שקורה כשיש ל-90% מהעולם
פלאפון. אני, אני לא בין ה-10% שאין להם פלאפון, אלא נמנה עם
הרוב ויודע שכשמצלצל הטלפון בבית, זה כנראה לא בשבילי. מכאן
נבע חוסר העניין.
פעם, כשהייתי קטן יותר, הייתי עונה לטלפון בסקרנות גלויה,
כאילו אני מצפה לאיזה שיחת טלפון מאד חשובה. כשגדלים כך התברר
לי, יצר הסקרנות הולך וקטן. את הטלפון הרמתי רק בכדי לצאת מידי
חובה, מה גם שהצלצול הזה משגע אותי, משהו בתת-מודע. להפתעתי
הרבה הצד השני בקש לדבר דווקא איתי. "כן, מדבר רון" עניתי,
הפעם בעניין רב יותר, הרי שאם לא מזהים אותי, כנראה שזה משהו
חשוב (או לפחות רשמי). האמת היא שבהתחלה ציפיתי לאיזו תגובה
מתסכלת של מישהי שמשלמים לה 17 שקל לשעה כדי לעבור במאגרי מחשב
על כל משפחה עם בני-נוער בגילאי 16-17 ולשאול אותם אם יש להם
כבר חשבון בנק צעיר, או אם הם מעוניינים במתנה מגניבה לאללא
שתבוא יחד עם עיתון פעם בשבוע. טעיתי. זו הייתה שיחת טלפון
מסוג שיחות הטלפון שמחלקות לך את היום לשניים ואחר כך את החיים
לשניים, החיים שלפני ומן הסתם, החיים שאחרי. "תשמע רון, אני
אחות של ארז, הוא ביקש ממני להתקשר להגיד לך שתתקשר אליו דחוף
לפלאפון, לא יודעת מה הוא רוצה.", סיימה אחותו של ארז בטון של
איך הוא מעז להטריח אותי השרץ הקטן. "למה? קרה משהו?" שאלתי
מודאג מודע לתחושת הבטן הרעה שגם ככה נחה עליי מזה זמן מה.
"לא, לא יודעת, פשוט תתקשר אליו, אמר שזה דחוף, בטח סתם ראה את
חברה שלך עם מישהו או משהו כזה", אחותו של ארז נסתה להכנס לראש
"הטיפש-עשרה" בחוסר רצון מוחלט. "כן, כנראה, הנשים האלו..."
צחקתי עם אחות של ארז במטרה לסיים את זה כמה שיותר מהר. אין לי
חברה. "טוב, אני כבר אתקשר אליו, תודה, ביי". נפרדנו כידידים.
אחרי הניתוק נאלצתי ללחוץ גם אני על הכפתור של הניתוק בטלפון
כדי לקבל צליל חיוג. לארז יש נייד של סלקום שלא מאפשר לו
להתקשר דרכו, אלא רק לשלם עליו 50 שקל על ביטוח כל חודש, עד
שיתגייס כנראה. "מה נסגר?", פלאי השיחה המזוהה של הטכנולוגיה
של ימינו חוסכמת ממני להזדהות. "אל תשאל, אל תשאל, היה פיגוע,
בלאגן, קו 12". קו 12 חשבתי לעצמי... "כן, אל תשאל", חזר על
עצמו ארז, כאילו שמע אותי חושב לעצמי. "בקיצור, אני ואבישי
בבית-חולים ותגיע, שרון הייתה באוטובוס כש... היא... בינתיים
לא נותנים לנו לזה אבל ההורים שלה גם ו...", "אני בא, ארז"
מיהרתי לקטוע את הבלבול המוחלט שהוא פלט באותם רגעים. הצלחתי
סופית לשייך את תחושת הבטן הרעה שלי לאירוע מסויים.

עברו בי כל מיני מחשבות, המון מחשבות, חלקם הגדול לא היה
מחשבות שחשבתי שאחשוב אם יקרה משהו למישהו קרוב אליי, חלקם
הגדול היה מחשבות כמו אם זה לא נורא שלא הספקתי להתקלח.
התפלאתי מעצמי. יצאתי בריצה לכיוון בית-החולים שהיה לא רחוק
מהבית שלי. תוך 10 דקות מצאתי את עצמי מול פקידת קבלה בבית
החולים, שואל על שרון בן שטרית. האמת היא שלא ידעתי מה לשאול,
אחרי אולי 20 שניות של חשיבה אינטנסיבית מה שיצא לי מהפה היה:
"אולי את יודעת איפה שרון בן שטרית מקו 12?", לא משהו, חשבתי
לעצמי. כנראה גם הפקידת קבלה הזו חשבה ככה, כי היא הסתכלה עליי
בעיוות מסויים ושאלה, "מה?", לקחתי נשימה והסברתי לה מנקודת
מבט ברורה יותר. "היה היום פיגוע ואני מחפש מישהי שנפגעה...
שרון, שרון בן שטרית". היא הסתכלה עליי, תקתקה כמה דברים ואחרי
כמה שניות פלטה "כירורגית ילדים, שם" והצביע לעבר שום-מקום
מוגדר. הסתובבתי משם והתחלתי לחפש. בית חולים זה בית חולים ולא
משנה כמה תתאמץ, כל פעם שתכנס לשם תרגיש הרבה פחות בריא.
הסתכלתי סביבי והרגשתי אבוד מתמיד, עד שקלטתי מזווית העין את
ארז. ארז עמד ליד מכונת שתייה והוציא בצרור כמה פחיות של קוקה
קולה ועוד שתיים של ספרייט. לארז לא היו מספיק ידיים כדי
להחזיק את כל זה, אז נחלצתי לעזרתו. "מה המצב? איפה שרון???".
ארז היה מיוזע ולחוץ, ארז בדרך-כלל מיוזע ולחוץ אבל הפעם הייתה
לו סיבה טובה לכך. "לא יודע, הרופאים לא אומרים יותר מדיי, רק
אמרו שהיא בניתוח עכשיו ושיש כמה רסיסים והם לא יוכלו לדעת מה
המצב שלה עד אחרי הניתוח". "אני הולך לדבר עם הרופא" אמרתי
לארז, כאילו שהפתרון היה בידיי. "אה והם גם אמרו שעדיף שנפסיק
לשאול שאלות בינתיים כי זה רק מפריע להם". מפריע להם? מפריע
להם?! הרופאים האלו לא בני אדם! שרון עוברת ניתוח והם מצפים
שלא נשאל שאלות?! "מה זאת אומרת מפריע להם?!", צעקתי על ארז
כאילו היה רופא בעצמו, "מה הקטע הזה?!". "תרגע, תרגע רון, בוא,
ההורים שלה שלחו אותי להביא להם שתייה לפני איזה שעה...".

ההורים של שרון נראו יותר המומים מאשר לחוצים, או עצובים או כל
רגש אנושי אחר שניתן להביע בסיטואציה שכזו. הילדה שלהם ברגע זה
עוברת ניתוח, משהו כירורגי ואמא של שרון מתלוננת שארז הביא לה
ספרייט במקום סודה, מאד בוגר.
למען האמת, אבא של שרון, אדם גבוה ורציני, נראה די כעוס.
הרופאים דיווחו כי הניתוח יארך 3 שעות ובסופן שרון תועבר לחדר
התאוששות ואחר-כך רק נוכל לראות אותה ושעדיף שהמשפחה תכנס
קודם. כל המושגים האלו שהרופאים פלטו מהפה, נשמעו לי לא
מציאותיים בכלל שלא לדבר על הגיוניים... דיבורים על פגיעה בראש
ועל התייצבויות, התאוששיות והתפוצצויות. הרגשתי בסרט, או חלום
שעומד להגמר תכף, הרגשתי הזוי, לא התחברתי למציאות, לא עכלתי
את מה שהולך סביבי.

אחרי חצי שעה חזרתי הביתה. בדרך הביתה היכו בי כל מיני מחשבות
שההצתה המאוחרת שלי הכניסה לתודעה. שרון מאושפזת, שרון בבית
החולים, שרון בניתוח. שרון הייתה בפיגוע, התפוצצה באוטובוס,
מישהו התאבד וניסה לפגוע בשרון, שרון שלי, הילדה שלי, האחת
שביליתי איתה כל-כך הרבה זמן, הילדה שאהבתי וכנראה (הבנתי בדרך
הביתה), אוהב עד סוף ימיי. האמת שרציתי לבכות, הרגשתי רע עם זה
שאני לא בוכה, הרגשתי מחוייב להוציא דמעות. ידעתי כמה דברים על
עצמי ואחד מהם היה שאני לא בן-אדם שבוכה, אבל בכל-זאת, חשבתי
שזה יהיה חוצפה מצידי לא לבכות, אפילו לא דמעה?

בערב חזרתי לבית החולים, באותו המקום מצאתי כבר את כל המשפחה
של שרון. את הרוב שם הכרתי, את אחיות של שרון, כמה מהדודות
שלה, ואת אחיה הקטן. לשרון הייתה אחות גדולה ונרשעת, אחות קטנה
להתעללות ואח קטן וחמוד. שרון הייתה לפי דעתי, הצד המוצלח יותר
של המשפחה. כשהתקרבתי למקום אחות של שרון אמרה לי שאמא ואבא
שלה בפנים ושאסור לעוד אנשים להכנס לבינתיים וששרון לא בהכרה.
לא היה איכפת לי לחכות. לקחו 4 שעות עד שקיבלתי אישור מהמשפחה
ושאר נותני אישור למיניהם להכנס.
נכנסתי. הריח היה חזק, הרעש היה מדאיג להחליא. צפצופים, כאלו
ששומעים ב-E.R וחושבים שהם סתם קטע של סדרות טלויזיה. שרון
הייתה עדיין איפשהו לא בעולם שלנו. היינו לבד, רק שנינו. הוקצב
לי רבע שעה להיות עם שרון. שבע דקות בגן-עדן חשבתי לעצמי. שרון
הייתה על מיטה גבוהה כזו, עם בגדים של בית-חולים. מה שהרג אותי
אצל שרון היה שלא משנה מה הייתה לובשת, הייתה נראית מדהים.
והנה היא, נראית כמו מלאך שמדגמן חלוק של בית חולים.
האינסטינקט הפראי שלי הורה לי לקפוץ על שרון בחיבוקים היסטרים
ולנשק אותה עד שיכאבו לי השפתיים אבל ההגיון החליט שעדיף שלא
כי אני בטח ינתק איזה מכשיר שלא מומלץ לנתק ואז יאלץ לברוח
מהארץ. התקרבתי לשרון ואחזתי בידה. פתאום לא היה איכפת לי מה
היא חושבת או מה שאר העולם יחשוב, פתאום היא נראיתה כל-כך יפה,
פתאום הרגשתי כאילו אני עומד להתפוצץ מבכי. "את לא בסדר את",
דיברתי לבן-אדם חסר הכרה, "דיברנו על זה שאם נתפוצץ בפיגוע אז
נעשה את זה ביחד, כדי שישימו אותנו במיטות צמודות בבית-חולים
ונאכל שוקולד עד שנמות". "חוצמזה, איך קרה שחזרת כל-כך
מוקדם??? הרי ביום שלישי את מסיימת בשלוש ועשרה!". כעסתי על
שרון.
חשבתי על זה, שבטח כל מה שאני צריך לעשות זה לנשק את שרון
עכשיו ואז היא תשתעל טיפה ותתעורר, או שההורים שלה יכנסו באותו
רגע ויחשבו שניסיתי לאנוס את הבת שלהם בעוד היא מחוסרת הכרה.
ויתרתי על רעיון היפיפיה הנרדמת. "טוב, בקיצור שרוני, אני אין
לי זמן למשחקים והשטויות שלך שאת לא עונה לי וכל זה, אז אני
אבוא מחר לפה עוד פעם, ואני אביא איתי כמה חברים, אז תנוחי
בינתיים ואם התעוררת ומשעמם לך אז תתקשרי אליי לפלאפון ואני
אבוא לכאן, לא חשוב באיזה שעה". חיכיתי עשר שניות לתגובה
והרגשתי טיפש כמו נעל. "שרוני, אני חייב כבר ללכת, אז טוב את
לא חייבת לענות ואני אבוא מחר וגם תראי הפסדת בצפר אז יצא לך
טוב בסך הכל, אה?". ליטפתי את שיערה של שרון, כנראה שהיא תצטרך
להסתפר ולהוריד אותו כי זה לא נראה משהו עכשיו. יצאתי משם.

למחורת בבוקר אמא הודיע לי שב- 3 וחצי של אותו הלילה הרופאים
קבעו את מותה של שרון. אני בתגובה פשוט לא הגבתי ונתתי למילים
האלו להדהד ולחדור אליי, פעם, פעמיים שלוש. היה לי קר, קור של
הבוקר, מסתבר ששוב ישנתי עם החלון פתוח. עצמתי עיניים, נשכבתי
ולאט לאט התחלתי לדעוך, למטה למטה. המזרון שלי, מוצק עם
טכנולוגיה מוגבלת של מקסימום 700 שקל בהתחלה לא אפשר לי למות
נמוך יותר, אבל הגוף שלי החל לאבד משקל, ותוך דקות מספר צנחתי
עד למתחת לרצפה, עמוק יותר, למקום חם יותר, אולי מרכז כדור
הארץ. שם למעלה קר, קר מדיי, לא בשבילי. רגע לפני שתקרת החדר
שלי התמוטטה יחד עם הקירות, התפוצצה לי תמונה של קוטג' ענקי
בתוך הראש, תוי פניה העדינים של שרון, הפרה של הקטוג' שליד
הבית האדום ההוא שכבה מתה על הרצפה והבית עצמו היה די מפורק.
חיוכה הכובש של שרון. אחר-כך גם הרצפה נעלמה ואיתה השמיים
וקרני השמש האחרונות שעוד חדרו דרך החלון שהתערבב יחד עם השאר.
הקוטג' הארור המשיך להסתובב לי בראש, גם כן מטאפורה. האחוזים
שהופיעו שם על הקוספא החלו לצנוח בקפיצות לא מובנות. היה 9%,
ירד ל- 5%, ככה עד שהגיע לחצי אחוז, ובסוף לאפס אחוז וזהו, זה
נגמר.