מאז נפלה תקווה, ניתז העצב ונשבר..

ולפעמים תוך שתיקה קצובה,
אני נזכר בה, בשנה של מכאובים ואכזבה,
מלאך קטן, נטמן אי שם,
גילה סימן שירה..

כשילדים, צוחקים בלי זמן וגבול,
זוכר איך שמשכה אותי, קרעה את השרוול,
מאז דמעה קטנה שוטפת שוב חולצה,
פשעה היה חיוך, דינה מיתה, רוצחה לא ריצה..

תשירי שוב, אני קורא אל תוך הלילה,
הייתי שר קינה, שובר שתיקה לקול יללה,
ומתעטף, בנחלים של אהבה ותמימות,
כן, אבא, לא צריך לגרום למלאך למות...

מאז נפלה תקווה, לבי נשבה, האור כבה..