זיו גנל / ילדות מאוחרת |
כשנולדתי שכחתי
שדות של פירות רקובים.
בבית הספר, רכנתי על ברכיי
ולגמתי בכפיפה
את האוויר. ובפריז, שנת 93', ראשי
נגח בכל הרמזורים. כמו
ארכיאולוג אני תר אחר עצמותיי, ואם
אמצא - אשבור אחת אחת. פני
נשטפים מעלי. לא
יהו סלעים בי, גם לא קני סוף
ואבכה ואשקוט, אתפזר
כשובל עשן מאפיר -
עכשיו
אני מתעמל: שרירי הלסת כואבים והפה
כמעט נפתח. לאט אבלגן את סדר שיני ואשחק
במעיי
ואולי, אפילו, אצחק
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|