היא הייתה רגילה לרוץ בבקרים יחפה על כרי הדשא הרטובים מטל.
היא נהגה לצאת בשעה חמש מביתה בקיבוץ, ולרוץ אל אהובה, היא
הייתה עושה לו השכמה כדי לצאת לריצת בוקר.
יחפים, היו שניהם רצים במשך חצי שעה סביב הקיבוץ ותמיד עצרו
בסוף לשבת על אחד הספסלים שנמצאים בלב הקיבוץ. מקום שהיה שומם
בשעה הזו, לעומת שעות היום העמוסות, שבהן היו התושבים עוברים
בלי הרף, ולא היו יכולים השניים לשבת שם רק הם ולהיות יחד, רק
הם.
באותן שעות קסומות היו עוד מצרצרים הצרצרים ופה ושם היית יכול
לשמוע איזו צפרדע שמביעה את קולה על רעש הצעדים על הבוקר.
אך באותו בוקר היא לא הגיעה. והוא התעורר בסביבות שש וחצי , כי
לא היה רגיל לישון עד השעה הזו. כשהוא קם וראה שהיא לא לידו
התחיל טיפה לדאוג לה. היא אף פעם לא הייתה מאחרת, אפילו בקצת
לבוא אליו בבוקר. הוא הלך אלייה הבייתה ודפק בדלת. הבית כבר
היה הומה אדם, ורעשים היו שם כאילו זה היה אמצע היום.
אמא שלה נדהמה לראות שהוא עומד בדלת, היא הייתה בטוחה שמשהו
קרה לבתה, כי היא הייתה אמורה להיות עכשיו איתו. ואם הוא
לבד... אז איפה בתה?!
הם שאלו את אותה שאלה ביחד "איפה היא?", הם נשארו בפנים קפואים
זה בזה, כשגילו שהיא לא נמצאת אצל השני.
הוא יצא במהירות מביתה בדרך שהיו נוהגים לעשות את המסלול ריצה
שלהם. אך לא ראה דבר. הדאגות שלו התחילו לצוף במהירות רבה ולא
יכל להימנע מלהתחיל לבכות. בכי כזה, שלא בכה אף פעם והוא לא
ידע אם גם ייזכה לבכות כך עוד פעם.
הוא רץ במשך ב10 דקות סביב הקיבוץ, לחפש אולי היא עשתה את
המסלול בלעדיו. לפתע עצר, הסתכל על מדרכה שהייתה שחורה מתמיד.
הנה, הוא מצא את הגומייה השחורה מקטיפה שלה, הוא התכופף בצורה
נורא דרמטית, כאילו היה זה מהלך שקרה בסלואו מוואשן, כמו
בסרטים שהיה נוהג לראות איתה בשבת בצהריים.
במרחק מטרים ספורים היה חדר האוכל של הקיבוץ, דלתו הייתה
פתוחה. דבר זה נראה לו מאוד מוזר, למה חדר האוכל נפתח בדרך כלל
רק בשבע בבוקר בכלל. הוא נכנס אליו, אומנם רצה להאמי שזה לא
קשורה אלייה, אבל הוא הוצף דאגות והיה חייב לבדוק ולאשר את זה.

חדר האוכל היה חשוך בצורה מפחידה למדי. הוא שמע כעין קולות
חלשים שבאו מכיוון החדר בו שטפו את הכלים לאחר הארוחות. הוא
פנה בריצה מהירה אך חרישית לכיוון אותו חדר שטיפה, נכנס אליו
וראה את המראה שאף אחד לא היה רוצה לראות, ובמיוחד לא את חברה
שלו.

היא עמדה קשורה למדיח הכלים הענק של הקיבוץ. אבל היא לא עמדה
על הריצפה, הרגליים שלה היו באויר, קשורות כך שהיא עמדה בפיסוק
כזה וכך גם הידיים. כמובן שהיא הייתה ערומה כיום היוולדה. דם
ירד לה על כל הגוף... אבל לא ממקום אחד, כולה הייתה חבולה
ופצועה. הוא תפס את הפושעים על חם... זה היה נוראי, הוא ידע
שדברים כאלה קיימים. כל מיני דברים כמו רצח, אונס ודברים שקרו
עד אז רק בעיר. אף פעם לא שיער לעצמו שזה יגיע לקיבוץ, ומילא
לקיבוץ, אבל לחברה שלו?! הוא היה המום.
היו שם ארבעה גברים, כולם נראו עם כושר וכוח פי 10 משלו, ברגע
הזה אחד ביצע את זממו בנערה ושאר השלושה עמדו בחצי מעגל סביב
המדיח כלים, כדי לשמור על משהו, רק לא היה ברור לו על מה הם
שמרו. על כבודם? על כבוד האיש שכרגע היה עסוק בחברתו? על מה
בדיוק? לא נשאר להם כבוד ולא כלום.
הוא ראה שהיא ממש במצב לא טוב, ועליו לחשוב מהר על תוכנית.
טוב... לא היה לו זמן בכלל למשהו מסובך, אז הוא קפץ ממקום
המחבוא שלו ופלט צרחה שהייתה סימן לפושעים שהוא פה, אז שיפנו
מקום. זה לא עבד, והם נתנו לו מכה עם קנה האקדח ברכה. הוא איבד
את ההכרה וקם לאחר כחמש שעות בבית החולים בקיבוץ השכן, כאשר
מסביבו בני משפחתו ובני משפחתה.
כולם בכו, הוא לא ידע אם אלו דמעות שמחה, שהוא התעורר סוף סוף,
או אם אלו דימעות עצב, שסיבתן גולתה לו 5 דקות אחר כך...
היא מתה