הגיע החופש מהלימודים,
חשבתי שסוף סוף נוכל לעשות "חיים".
לבלות אצל חברים עד השעות הקטנות,
ולשבת במסעדה עם החברות.
ואז האשליה התנפצה,
ונפתחה בפניי מציאות חדשה:
הקניון ריק וכך גם המסעדות,
כמו הקניון גם ריקים הרחובות.
יאצל חברים אי אפשר להשאר עד מאוחר,
כי אם נקלע לפיגוע לא יבוא מחר.
זה כבר לא אל תלכי לקניון או לחברים,
זה כבר פשוט "גילי" תעצרי את החיים!
לא את לא יכולה להשאר עד מאוחר עם חברות,
כי מה יקרה אם שם המחבל יחליט לירות?
זה כבר לא אל תלכי לבית הקפה,
זה כבר אל תחזרי לבית ספר הזה.
בבית ספר לפניי שבועיים-שלושה,
יצאתי עם ידיד לבלות ת'ה הפסקה.
ופתאום נשמעות יריות,
ולא ידענו מה לעשות.
ואלא שיכולים לעשות משהו לא עושים שום דבר,
ואולי אני כבר לא אהיה קיימת מחר.
אהיה פשוט מודעה בעיתון,
שתספר מי מת בפיגוע של יום ראשון.
למה אני צריכה לחיות בפחד כזה?
לא לדעת מאיפה זה יבוא או איפה זה יקרה.
הדאגות בקניון הן לא אם נשארה לי החולצה,
הן אם אני אחזור היום הבייתה.
ואמא דואגת וכל הזמן הפלאפון מצלצל,
ושזה לא יקרה לי אני יכולה רק להתפלל.
ועד שהמצב הזה לא יגמר לתמיד,
אנחנו נשארים בלי ידיעה בלי משהו לעשות ולהגיד...