אני ונמרוד תמיד היינו ביחד. מאז שאני זוכרת את עצמי. נפגשנו
לראשונה בגן, כשהיינו שנינו בני 3. ראיתי אותו יושב בפינת חצר
הגן, בצד, לבד. אני זוכרת את הכל כאילו זה קרה שלשום. הוא ישב
מכווץ בפינה, רגליו מקופלות בצורה שבה ברכיו נגעו בחזהו, שערו
פרוע ומבטו תוהה ומרוכז באיזושהי נקודה באוויר. לידו הייתה כף
ואיתה הוא טעם את החול.
"אתה יודע שהחול בגן הזה הוא שלי", הודעתי לו בחגיגיות. אני
הייתי ה"שולטת" בגן, כולם פחדו ממני כיוון שלא היססתי להרביץ
כשמישהו לא נשמע בקולי. לא חששתי מהגננת ולא מהוריי, שכן כבר
לא היה להם מה לעשות נגדי.
אמא שלי אמרה לי שעד גיל שנתיים וקצת לא אמרתי אף מלה. כלום.
לא אבא ולא אמא ולא שום דבר אחר. בעוד שכל הילדים כבר מלמלו
משפטים מבולבלים, אני שתקתי. אך כאשר התחלתי לדבר בגיל שנתיים
וחצי, השפה שלי הייתה רהוטה ודיברתי כמו מבוגרת.
נמרוד לא ענה לי. הוא העלה מעט חול על הכף שהייתה בידו והכניס
לפיו.
"שלא תעז לאכול מהחול שלי!" צעקתי, אך הוא לא נשמע לי. לא
חיכיתי יותר ורצתי אליו, השכבתי אותו על החול וטיפסתי מעליו,
כשאני מחזיקה את ידיו מתוחות למעלה, לצידי ראשו.
"אתה תעשה מה שאני אומרת לך, שמעת?!" צרחתי. הוא המשיך לשתוק
והביט למעלה, היישר לתוך עיניי, במבט הכחול הזה שלאף אחד אחר
אין. הוא אפילו לא מצמץ, לא נע ולא זע.
הופתעתי. בדרך כלל כשנהגתי בדרכים אלימות, החל ה"קורבן" לבכות
ולאיים שיספר לגננת. אך נמרוד שתק.
"תענה לי! או שאחתוך לך את הלשון!" לא וויתרתי. נמרוד המשיך
לשתוק, אך התנשם בכבדות ועצם עיניו. פתאום החל להמהם.
"ילד, מי אתה?" שאלתי בעודי מביטה אל תוך עיניו.
"המממממממ..." הוא המשיך להמהם.
התייאשתי. עזבתי את ידיו וקמתי מעליו. כל העניין נראה לי מוזר.
התחלתי ללכת לכיוון המשחקים, כשהוא פתאום פנה אליי.
"את סתם פחדנית", הוא אמר. "את מרביצה בגלל שאת מפחדת, בגלל
שאת חושבת שככה תוכלי להתגבר על הפחד שלך".
אין מה לעשות. תמיד נמרוד ידע לקרוא אותי. לא הייתי צריכה
להוציא מלה מפי וכבר הוא היה יודע מה עובר עליי. וכל כך אהבתי
אותו בגלל זה.
נמרוד תמיד היה יוצא דופן. מכולם. בגן, בבית הספר, בין החבר'ה.
הוא התנהג על פי השם שלו - תמיד מרד ועשה ההיפך ממה שכולם עשו.
כשביסודי הייתה אופנה שבנים ינקבו חור לעגיל באוזנם, הוא העדיף
לנקב חור כזה באפו. כשהייתה מסיבה שכולם הלכו אליה, הוא לקח
אותי לפינה שקטה בחוף הים והשמיע לי את רחש הגלים. בחטיבה כולם
לבשו בגדים צבעוניים ואופנתיים, אבל הוא אהב רק שחור. שמע תמיד
מוזיקה שלא מוצאים בכל חנות דיסקים, קרא ספרים מאוד מיוחדים
והאמין שבכל בנאדם מסתתר האדם האמיתי שהוא, ולא זה הנראה כלפי
חוץ.
הוא היה מאוד סבלני ושקט, נמרוד. מעולם לא התחבר עם אף אחד חוץ
ממני.
"רק את מבינה אותי באמת", הוא אמר לי פעם. "רק איתך אני יכול
להיות מי שאני באמת". ואז הוא היה מתקרב אליי ונותן לי נשיקה
על השפתיים. כולם אמרו לי שאני מסתובבת עם פריק מוזר. החברות
שלי טענו שעליי להתרחק ממנו ושהוא משפיע עליי בצורה רעה. גם
החבר שלי שנא אותו.
"את ילדה מתוקה בת 16, אינטליגנטית, בעלת חוש הומור, מלאת
חיים. מה יש לך לעשות עם המרילין מנסון הדכאוני הזה?!" הוא היה
מטיח בי.
לא פעם נקלענו לריבים בגללו. לא הייתי מוכנה לוותר על נמרוד
בשביל אף אחד. אחרי כל ריב שכזה הייתי רצה לביתו של נמרוד
בדמעות, והוא היה מכניס אותי לחדרו ועוטף אותי בזרועותיו. המבט
הכחול והשליו שלו והבעת פניו העמוקה, למרות כל הפירסינג שהוא
עטה בגבתו, בלשונו ובשפתיו, תמיד הרגיעו אותי.
"אין סיבה שתתייחסי למה שאומרים לך, אם את יודעת את האמת", אמר
לי. ואני הייתי שופכת בפניו הכל, מספרת, בוכה ומתייפחת. והוא
היה מלטף אותי, את כל גופי, והמגע שלו היה מעביר בי חום מיוחד
שאף אחד אחר לא הצליח להעביר. רק הוא היה מרגיע אותי ככה. רק
הוא.
ההשקפה שלו על החיים הייתה כל כך נכונה ונבונה. "אל תשפטי אדם
על פי מראהו החיצוני והתנהגותו", "אל תכעסי בגלל אנשים כי ככה
את מגשימה את רצונם", "תהיי סובלנית וסבלנית כי מחר גם את
תצטרכי שיבינו אותך" - כל אלה היו רק חלק קטן ממשפטים שאמר לי
בכל פעם שבאתי אליו עם סיפור חדש.
הוא היה כל כך שקט וטון דיבורו כל כך רגוע... הייתי לפעמים
נכנסת אליו לחדר כשישן, על קצות אצבעותיי, משתחלת למיטתו
ונרדמת איתו. הוא היה מעמיד פנים כאילו לא הרגיש דבר, היה מניח
את זרועו מסביב למותניי וממשיך בשינתו.
הוא תמיד היה שם בשבילי. כשקיבלתי בפעם הראשונה מחזור,
כשהתחילו לצמוח לי ציצים והבנים צחקו עליי (הוא תמיד אמר לי
שכשהם יגדלו, הבנים האלה, הם ימותו לגעת לי בהם ואז אצטרך לשחק
את הקשה להשגה; משום מה הוא תמיד ידע מה הולך לקרות...),
כשהציעו לי בפעם הראשונה לצאת וכשהתנשקתי בפעם הראשונה עם בחור
שלא היה הוא. איתו תמיד הייתי מתנשקת ולמען האמת, הפעם הראשונה
שקיימתי יחסי מין הייתה איתו, למרות שלחבר שלי אמרתי שאיתו זו
הייתה הפעם הראשונה.
נמרוד תמיד ידע הכל, תמיד היו לו את התשובות להכל. כשהייתי
נכנסת לפרץ בכי מטורף, לוקחת את המספריים וכמעט חותכת לעצמי את
הוורידים, הוא משום מה הרגיש בכך, מיד צלצל אליי ודרש שאבוא
אליו. הייתה לו תחושה לכל מה שקורה איתי, וכשהייתי מגיעה אליו,
לחדר ההוא, עם פנים נפוחות מבכי והמספריים עוד בידי, מוכנים
לחיתוך חד, הוא היה לוקח אותם ממני בדרך כל כך מיוחדת, מנשק
אותי חזק, מניח את ידו על חזי, במקום שהלב פועם ומבקש ממני
לשמוע את פעימות ליבי.
"הקשיבי היטב", הוא היה לוחש, "שמעי את מה שיש לליבך לומר".
ואז הייתי נרגעת בבת אחת, נשימותיי עדיין אינן סדירות אבל הנפש
רגועה. ואז הייתי נשכבת על מיטתו, הוא היה מוריד ממני את
החולצה ונוגע בי במקומות כל כך מיוחדים, שגרמו לנשימות שלי
להיות כל כך רגועות ונעימות, עד שהרגשתי שאני בגן עדן.
זו הייתה דרכו של נמרוד. וכל כך אהבתי אותו בגלל זה.
אבל יום אחד אמא שלו התקשרה אליי וביקשה ממני לבוא. לא היססתי.
לפעמים נמרוד שקע במן תרדמה מוזרה שכזו, מכונס בתוך עצמו, לא
אכל ולא שתה ימים על גבי ימים ורק המהם. כמו אז, כשהיינו בני
3. תמיד הייתה אמו מתקשרת אליי, אני הייתי מגיעה לחדרו ונועלת
את הדלת. הוא היה יושב בפינת החדר, רגליו מקופלות כשברכיו
צמודות לחזהו. המבט הכחול נעוץ אי שם, באיזו נקודה באוויר
ושערו הפרוע מפוזר על כתפיו.
אז הייתי לוקחת את ידו ושמה אותה על חזי, במקום שהלב פועם,
מתחת לחולצה.
"תקשיב ללב שלי", הייתי אומרת לו, "הוא אומר לך משהו והוא רוצה
שתשמע".
נמרוד היה מהמהם, וככה היינו יושבים, אחד מול השניה,
קרובים-קרובים, כשהיד שלו מעבירה מסרים מהלב שלי אל המוח שלו.
לפעמים ישבנו ככה שעה, שעתיים, שלוש. עד שנמרוד השכיב אותי
אט-אט על הרצפה, הוריד ממני את החולצה ונגע בי במקומות ההם,
המדהימים, שאף בנאדם לא הצליח להגיע אליהם, אפילו לא אני
בעצמי.
אבל אז, כשאמו התקשרה והגעתי אליו הביתה, נמרוד לא היה מכונס
בתוך עצמו בפינת החדר. הוא לא היה בחדרו בכלל, דבר תמוה ומוזר
בפני עצמו. אמא שלו הובילה אותי לחדרו, לא הסתכלתי עליה. היה
מונח שם, בפינת החדר, בדיוק היכן שנהג לשבת כשנכנס לתרדמה, פתק
שחור, שהוא הצבע האהוב על נמרוד. באותיות לבנות היה כתוב שם:
"כל בן אדם קיבל זמן מסויים שהוקצב לו כדי לחיות. אני קיבלתי
מעבר לזמן שהוקצב לי, לכן אני מודה על כך מעמקי הלב ומבקש ממך,
הילדה שלי, שתלמדי את האנשים להיות הם עצמם ולא מישהו אחר,
ושתזכרי שבלעדייך הייתי חי כמה שנים פחות. אוהב אותך ומצטער
שלא הודעתי לך קודם - נמרוד.  נ.ב. אני מחכה לך במקום שאליו
הגעתי, אז אל תדאגי, אנחנו עוד ניפגש."
התיישבתי בפינה ההיא של נמרוד וקיפלתי את רגליי עד שברכיי
נצמדו לחזה. המבט שלי נתלה מבלי משים בנקודה מאוד מסויימת
באוויר ופתאום ראיתי באותה נקודה את נמרוד, מחייך אליי בפעם
הראשונה בחייו.
ואז נמלאתי באותו חום מוכר שמגיע מהנקודות המיוחדות ההן ומתפשט
בכל האיברים. וידעתי שבכל פעם שאשב בפינה הזו, באותה תנוחה
ואסתכל באותה נקודה שקשה למצוא, אראה את נמרוד שלי מאושר.