ניסיון. אומרים שהוא המפתח להצלחה. בדרך כלל. מניסיון לומדים.
אז אני בא ושואל אתכם - למה אריאל שרון לא לומד מניסיון? בשנת
1982 הוא דאג להכניס את כוחותינו לדרום לבנון, לרצועת הביטחון,
ומאז, 18 שנים של שפיכות דמים עברו להם, שבה נהרגו אנשים חפים
מפשע, חיילים של צבא ההגנה לישראל, של צבא דרום לבנון, שכולנו
יודעים טוב מאוד מה השורשים שלו... לעומת זאת, אני גם לא מצדיק
הריגת אנשי חיזבאללה. הם רצו שהחיילים הישראליים יצאו להם
מהחיים, ובצדק. אני לא אומר שהם צודקים במה שהם עשו. בהחלט לא,
אבל אני בהחלט מבין את המניע שלהם, ולפי דעתי, מניע צודק
בהחלט.
אז היום, עשרים שנים אחרי הכניסה ללבנון, אץ קפץ לו אריק שלנו
בחזרה לכס המלכות. ואיזה כיף, הוא חיפש לו אנשים להרוג. אז הוא
שם את ידו על עראפת. אז מה? אז הזקן השעיר ימות. זה יפתור
משהו? "הוא רוצח!!!" אנשים אוהבים לצעוק. יופי, הוא רוצח, זה
אומר שלהרוג אותו יעזור לנו? בטח שלא לסכסוך היהודי-ערבי
המתמשך. העניין הוא, ששרון מחפש בכוח אנשים להרוג. לא באמת
אכפת לו מי. אז הוא כיתר את עראפת בחדר שלו. שירגיש כלוא.
שירצה להיכנע. לא לא לא. ערפאת שלנו יודע טוב מאוד מה הוא
עושה. שרון לא מצליח לקלוט שהמעשים שלו מביאים רק יותר הרס
וחורבן. שוב.

ואני מזדהה עם "סרבני השטחים". אני באמת ובתמים חושב שצה"ל
צריך לקחת את עצמו, להתקפל, ולעבור לגבול. הרי בין כה וכה הם
יקימו את המדינה שלהם. למה סתם להרוג אנשים? שלנו ושלהם.
ולא, לא כולם רוצחים מתאבדים. רק אלה שעיוורים כמו קיצונים,
שתמיד חושבים שרק הם צודקים, הם הבעיה, הם המתאבדים. אבל מי לא
מכיר ישראלים שמתגוננים מאחורי האמרה "מוות לערבים". גם הם היו
מוכנים לקחת חגורת-נפץ, וללכת להתפוצץ בשכם. הם שווים בדיוק
אותו דבר כמו מחבל פלשתינאי. כלום. גם המתאבדים הפלשתינאים,
אבל מבחינתי, בעיקר אלה שמוכנים לעשות זאת מן הצד שלנו.

בואו ננתח תרחיש שונה: עראפת מת בידי אש כוח ישראלי. העולם
מגנה אותנו. חזית ימין חדשה קמה לה בגדה (מזכיר לכם משהו?).
מחפשת הדק ללחוץ עליו. "איטבאח אליהוד!". לאט לאט מתארגן לו
מנגנון חדש של שליטה פלשתינאית. הוא מכריז מלחמה על מדינת
ישראל. גם כן מקורי. המצב נמשך, והצבא כובש בכוח את שטחי הרשות
לשעבר. אבל שכחנו משהו, לא? ישראל היא מדינה נאורה (כן, בטח) -
היא צריכה לדאוג לאספקת מים, חשמל, תברואה לאזורים. או שמא
תעזוב אותם? תשאיר אותם להירקב באותו מצב שהם היום.
העניין הוא, שזה לא באמת משנה. נכון לעכשיו, עוד חיילים ימשיכו
להיהרג. עוד פלשתינאים. עוד אנשים שלא עוול בכפם.

שרון: תתעורר! רוע מביא רוע.

תקראו לי אופטימי, תקראו לי עיוור.

ואז באים אלי אנשים שאומרים לי: מוות לערבים! הם הולכים
ומתפוצצים להם בישובים יהודים, הורגים אותנו, מפחידים אותנו,
צריך לבודד את כולם! להרוג אותם! להרוג את עראפת!
ואני חושב לעצמי: גם ככה הוא לא שולט על מה שנעשה שם, או לפחות
ככה זה למראית עין. ואם הוא ימות, בטוח יעלה מישהו אחר במקומו,
אז מה הרווחנו?
אריאל שרון מחפש שעיר לעזאזל. הוא מצא. זקן , מקריח, "רוצח",
אולי כן אולי לא, לא אכפת לי. הרג מוסיף הרג.

אז אני קורא לכם, בואו, "תפתחו לי את העיניים", "תעירו אותי
מהמציאות האלטרנטיבית שהמצאתי לעצמי", תתווכחו איתי!
אבל אני מבקש רק דבר אחד. אל תעמדו ותסתגרו מאחורי הדברים שאתם
אומרים. אל תהיו עיוורים וחרשים. תסבירו לי. תגידו לי לא שאתם
חושבים אחרת, אלא תסבירו למה, למה אתם חושבים ככה. מה מביא
אתכם לחלוק עלי.

כי אנשים עיוורים אני מכיר מספיק.

ואולי גם אני אחד כזה, אז בואו נתווכח. להתווכח זה טוב. אבל רק
להתווכח.

כמה טוב להיות בבית.