...השאלה היא מה אתה רוצה לעשות בחיים שלך. לא אם אתה רוצה
להיות רופא או עורך דין מצליח או אפילו שחקן קולנוע מפורסם כל
זה חסר חשיבות, הכוונה היא איך אתה רוצה לחיות את חייך. האם
אתה רוצה לקחת חלק בחיים הרגילים? להשלט על  ידי חוקים ומגבלות
במקום שחייו של אדם אחד לא שונים מאחר. אני יוצא לרחוב ורואה
עדר כבשים שהמציאו לעצמן דרך שממנה הם לא סוטות לרגע. התבנית
קבועה מראש, אתה רק נוצק לתוכה. אתה נולד להורים שהביאו אותך
לעולם כי "זה חלק מהחיים", נכנס למסגרת, גן ילדים, בית ספר,
צבא, אוניברסיטה, עבודה, משפחה... מהרגע בו אתה נולד מחדירים
בך את המשמעת, מלמדים אותך מה "נכון" לעשות ומה לא, מלמדים
אותך להתנהג יפה, להיות נחמד, להיראות טוב והכי חשוב הוא שצריך
ללמוד כדי להצליח בחיים. מלמדים אותך שהלימודים היא המסגרת
הדואגת לך ובזכותה תגיע ליעוד שלך בחיים. אבל כמובן שנותנים לך
את "חופש הבחירה", אתה יכול לבחור לא ללמוד, לנשור מבית הספר,
לשבת בבית ולאונן כל היום וזה יהיה בסדר גמור מצד כולם כי זו
בעיה שלך. אבל האמת היא שהכניסו לך עמוק לראש שאם תעשה את זה
לא תגיע לכלום בחיים, לא יהיה לך כסף, לא יהיה לך בית ובמקרה
הטוב יהיה לך מה לאכול. במילים אחרות-שטיפת מוח. גם כן חופש
בחירה...
אתה נולד חפשי מכל דבר, שום דבר לא מגביל אותך, אתה מאושר
ודואגים לכל צרכיך. אבל בנוסף, מתחילים לבנות סביבך בועה-בועת
השגרה והריקנות. מתחילים להכניס לך לראש את כל השטויות האלו,
איך העולם עובד ומונע לחלוטין ע"י כסף וגאווה. האשלייה שכסף
מוביל לאושר מסנוורת את כולנו. כל צעד שלך לכיוון הזה מוסיף לך
עוד חלק בבועה ומחזק אותה, הבעיה היא שאתה לא מודע לכך כי אתה
לא מכיר שום דרך אחרת. הבועה מונעת ממך לראות את העולם
החיצוני, היא מסנוורת אותך באשליות,  ואם היא מספיק עבה היא
עוד תצליח לגרום לך לחשוב שאתה באמת מאושר.
הבועה סביבך ניזונה מכל הפרטים שאתה מייחס להם חשיבות  עצומה,
כל הדברים שנראים לך חשובים, כל הדברים שגורמים לך לחשוב שאתה
בחיים, כל מה שאתה חי בשבילו, והמטרה המרכזית שלך בחיים הלא
היא כסף כמובן, ולאט לאט אתה מתחיל לשכוח... אנשים שכחו את
המטרה האמיתית, אנשים כבר שכחו מהו אושר אמיתי. זה לא כסף או
רכוש-אלו רק אמצעים. כל אלו גורמים לך לשכוח מי אתה באמת ומה
אתה באמת צריך בחיים. לבסוף אתה מגיע למצב שאתה סגור לחלוטין,
כמו משוטט בתוך מבוך אפל, ללא חושים שידריכו, היציאה נמצאת
במרחק שנות אור ממך ואתה עוקב אחרי סימני דרך שמישהו כבר שרטט
בשבילך מתוך אמונה שזו הדרך הנכונה...
אתה הולך כל יום לעבודה , מרוויח כמות של כסף שבה אתה מפרנס את
משפחתך, מאכיל אותם, דואג להם לבית ואולי פעם בכמה שנים טובות
"מפנק" את עצמך עם איזה משהו חסר חשיבות שאמור לגרום לך הנאה.
ואחרי ארבעים שנה כאלו שבהם אתה צריך גם להתמודד עם בעיות
נוספות כמו בעיות כלכליות, בעיות במשפחה, בעיות עם חברים, אתה
יוצא ממעגל העבודה וכביכול מנצל את מה שחסכת ואגרת עד עכשיו.
אז אתה קונה לך עוד מכונית ויוצא לעוד חופשה ואולי אפילו עובר
לבית גדול יותר. אבל האם זה עושה אותך מאושר יותר? האם אתם
מעדיפים לבזבז את חייכם בעבודה שאתם לא אוהבים רק בגלל ההכנסה
הגבוהה?
ובגיל שישים אתה מתחיל לפתח עייפות לחיים והדרך לסוף שלך נבחרת
בשבילך ולא על ידך. ואחרי שישים שנה של "חיים" אתה מוצא את
עצמך שוכב במיטה בבית חולים עם איזה סוג של סרטן או איזושהי
מחלה אחרת, מחכה למוות שיבוא ויגאל אותך מייסוריך וכאביך
הקשים, והנכדים שלך שהבאת כי "זה חלק מהחיים", מסתכלים עליך
בבושה אשר מוחבאת עמוק בתוך ליבם ורואים אותך לאט לאט נרקב
במיטתך המסריחה ומחכים שתמות ותגאל אותם מייסוריהם ואולי יתמזל
מזלם ושמם יופיע בצוואה. ואחרי חודשים, שבועות או ימים של
ריקבון מייאש בו אתה סופר את ימיך, סוף סוף בא-המוות. ושניה
לפני שהוא בא אתה חושב על החיים הנהדרים שלך, איך הקמת משפחה,
גידלת ילדים והרווחת את לחמך ביושר. אבל אז אתה מבין שבעצם לא
עשית כלום בחייך, היתה לך עבודה טובה והרבה כסף וכל מה שהיית
צריך אבל חייך היו אותו דבר מתחילתם לסופם. כל השנים האלו היית
רקוב, מיואש, והבועה סביבך כבר מספיק עבה שאתה כבר לא יכול
לצאת ממנה, היא כל עולמך. אתה איבדת כל קשר לעולם האמיתי, אתה
סתם רובוט שמתוכנת לעשות את המוטל עליו עד אשר יפסיק לפעול. אז
בא הרגע בו אתה חושב-האם ישנה דרך אחרת?
אני לא רוצה לחיות ככה. אני רוצה להיות מאושר. אני לא רוצה
לקום בבוקר לעבודה, לפרנס משפחה, להתעסק עם בעיות מטופשות
שהאדם יצר לעצמו ולא לחשוב מה מצפים ממני כל הזמן. אני רוצה
לעשות דברים מתוך הנאה לא מתוך חשיבה על העתיד. אני רוצה להזיק
לעצמי אם אני נהנה מזה  למרות שאני יודע שזה לא בריא כי לא
איכפת לי למות בגיל שמונים ולא איכפת לי למות מחר. לא איכפת לי
מה חושבים עליי ואומרים עליי. הדבר הכי חשוב לי הוא האושר
האמיתי שלי ושל האנשים הקרובים אליי. אנשים שכחו כבר מזמן מהו
באמת. אני לא רוצה לשכוח. אני לא רוצה לחיות ככה, אני רוצה
לחיות...