שמעתי את הפלאפון מצלצל. זאת הייתה הודעה, ללא ספק טיפקום.
התעצלתי במשך חודשים לבטל את השירות במעצבן הזה, והנה העונש
שלי- להתעורר בשעה 9:00 בבוקר ביום חופש. גם ככה לא הצלחתי
לישון אתמול בלילה. האמת היא, שכבר לא ישנתי כבר שבוע,
והסימנים הכחולים-סגולים מתחת לעיניים שלי התחילו לבלוט יותר
מתמיד. ככה זה כשאוהבים מישהו, גם אם הוא לא באמת אוהב אותך
בחזרה.
הסתכלתי על המסך בעיניים חצי פקוחות: "טיפקום ציטטה". מילא
ההורוסקופ או תחזית מזג האוויר, שגם ככה לא הזיזו לי בגרוש,
אבל את טיפקום ציטטה הכי שנאתי!  לא הייתה שם אף פעם אפילו
פיסת מידע אחת שהייתה מעניינת, מועילה או נכונה לגביי החיים
שלי. קראתי את ההודעה בחוסר רצון: "אין אדם שראוי לדמעותייך,
ומי שבאמת ראוי להן לעולם לא יגרום לך לבכות"- גבריאל גרסייה
מרקס.
התחלתי לבכות.
הטיפקום ידע יותר טוב ממני. נועה ידעה יותר טוב ממני, אורי ידע
יותר טוב ממני ואפילו אמא שלי, שאף פעם לא ידעה כלום, הודיעה
לי מראש שזה נועד לכישלון. רק אני התעקשתי להמשיך. "כי אני
אוהבת אותו"- הסיבה הכי מטומטמת בעולם. רציתי שיהיה פה לידי,
רציתי שיגע בי, וינשק אותי ושיגיד לי שהוא מוכן כבר. הוא לא
רצה. הוא עוד לא מוכן להתחייב שוב. זה העונש שלי על זה שתפסתי
מישהו בריבאונד. הוא אוהב אותי, אבל פשוט לא יכול להתחייב.
במילים אחרות, אוהב אותי אבל לא יכול לשמור את הידיים שלו
לעצמו, כי יש יותר מדיי כוסיות שם בחוץ, ואני לא אחת מהן. לא
סיפקתי את הסחורה, וידעתי את זה.
נשכבתי על המיטה.
דבר אחד עבר לי בראש: "אני רוצה הביתה". המשפט האהוב עליי.
בעיקר כשאני בבית. הסתכלתי שוב על הפלאפון.
"אני רוצה הביתה, גם אם 'הביתה' זה אצלו בידיים".