השדרנית ברדיו מחליטה להודיע שסוף השבוע הזה בגלגל"צ יהיה
רגוע. אני לא כל כך בטוחה אם להאמין לה, או להשאיר מקום לספק.
היד שלי מתקרבת לכפתור הווליום במכונית, ועושה לי טוב להגביר
עד שהאוזניים מתפוצצות, ובדיוק כשהשיר הולך ומתעצם אני מתחילה
להנמיך באטיות, מחסלת בהדרגה את הקול של הזמר עד שהוא נעלם
לגמרי. כמה שניות של שליטה מטורפת בהחלט יכולות להעלות את רמת
האדרנלין בדם, לפחות לאנשים שהרבה זמן אדרנלין לא זרם אצלם
באופן שוטף. צניחה חופשית בהחלט עשתה לי משהו יותר טוב מאשר
משחק טפשי עם כפתור הרדיו ברכב, אבל כמה זמן כבר עבר מאז,
שנתיים שלמות. יש דברים שלוקח זמן עד שמפסיקים לספור - כמה זמן
עבר מאז היינו בחו"ל, הפעם האחרונה שהתנשקנו, התחבקנו, בכינו,
אהבנו, נפרדנו, התחתנו, והפעם האחרונה שעשינו צניחה חופשית, או
בכלל - מתי בפעם האחרונה ממש נהנינו. בסופו של דבר גם
בלעדינו.

צפצוף של אזעקה סימן לי שהאוטו נעול והתחלתי ללכת ברגל אל
כיוון הבית. בכניסה משהו עצר אותי וקפאתי במקום. גל של
ספונטניות שכנע אותי להמנע מהשגרה הנוראה הזו ולעשות משהו אחר
לשם שינוי. ניסיתי להריץ את כל הדברים הכי לא שפויים, או לפחות
הדברים שהכי רציתי לעשות אי פעם בראש. מצחיק איך שדווקא
כשרוצים, הכל בורח מהראש. הדבר היחיד שיכולתי להיזכר בו הוא
שאני צריכה לקרוא את "הנעלמים" ולראות שוב את "ספרות זולה".

התנעתי. בלי ממש לדעת לאן. פשוט התנעתי. המיכל עכשיו חצי מלא,
עד שאחליט סביר להניח שיתרוקן ואם אני לא אחליט, כבר לא תישאר
לי ברירה.
נהיגה תמיד מוציאה ממני את המחשבות הכי נוראות שיש. לא פעם
נעצרתי בצדי הדרך והתחלתי לבכות בלי הפסקה, בלי לדעת למה.
שמש של ערב שבת כבר התחילה לשקוע, וחשבתי על כל ארוחות שישי
שהפסדתי עד גיל 18. לפחות שליש מהן. רציתי לקחת החלטה שלפחות
עד גיל 25 אני אצמצם את הפער. לא יכולתי.
עד גיל 17 וחצי אפף אותי הרצון להיות מיוחדת. עם הגיל הרצון
הזה מתחלף ברצון רק להיות מאושר, ואיפשהו ככל שהזמן עובר, נותר
רק הרצון פשוט להיות.
אם פעם לא הייתי מפסיקה להתנצח עם אנשים על הדברים הכי קטנים
של העולם, ההרגל הזה הוחלף בנסיון לנצח, והזמן הופך אותך כל כך
אדיש, שאתה כבר מתחיל לאפשר לאחרים לנצח. אולי בשלב מסוים אתה
מצליח להרגיש מנצח גם כשאתה לא. ואולי לא.

הדלקתי את הרדיו בכניסה ליישוב. כל כך גבוה שהאוזניים שלי עמדו
להתפוצץ. חניתי והתחלתי לבכות. חושך בחוץ, והרגשת "מאוחר מדי"
כבר השתלטה על כל חלקת אוויר. הדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא
להרוג את הזמר בפעם השנייה היום. התחלתי להנמיך בהדרגתיות,
כשממש לפני שהסוף, השארתי אותו דלוק, ממש קצת. טיפת חיים
אחרונה. "סופשבוע רגוע בגלגל"צ", היא חוזרת. ספק מאמינה לה,
ספק לא, כיביתי את הרדיו, הורגת בפעם השניה היום, וחוזרת
הביתה.