ריקודים משונים על הבר
מבטים אומרים
לא אומרים שומדבר
לילות של כמו פעם
מלטפים אותי
יש בזה טעם
וזה עוטף אותי.

כמה טוב שחזרנו ביחד
להטריף את הראש עד בלי דעת
לשרוף ת'נשמה, ובלי פחד
ועכשיו טוב
אני יודעת.

בדלי סיגריות שנותרו אחרינו
מספרים את כל מה שהיה
האלכוהול נשאר איתנו
פותח את כל שיהיה
ומבטים מסביב לא פוסקים
כבר לא אכפת
מאיזה כיוון
עכשיו זה רק להמשיך
לאחוז ברגעים אבודים.


השינויים שבי כמו
להבה לא החלטית
בוערים וכבים בין רגע
ואיך זה שהמנוחה הזו
זה מה שמחזיק אותנו
בינתיים.

ורק הייתי רוצה
לחזור לרקוד
ולהשאיר בקבוקים ריקים,
ובדלים שיספרו את הכל
ומילים ומבטים שספגנו
ואולי עוד יש סיכוי
להנצל.

(חוויות של אחרי פאב... בליל יום שני הזוי)

כל אדם שיושב כאן, כנראה יראה אותי בפעם האחרונה. זה לא שאני
רוצה להיות טראגית, אבל באמת שיצא לי לחלוף ליד לא מעט
פרצופים. ההוא שמעשן בצורה מוזרה, ועוד ביד שמאל - אותו אין
סיכוי שאראה שוב. את ההוא עם התלתלים והעיניים הכחולות דווקא
ראיתי יותר מפעם אחת. וזה נחמד להכיר פרצופים, ועצוב לא לזרוק
מילה. אפילו בפעם העשרים.

קצת עשן זה מה שנותן למקום הזה את הייחוד שלו, האנשים מטושטשים
לי. זו מטאפורה עלובה לחיים שלי. מצחיק איך שכולם בסוף הופכים
לי למטושטשים. הייתי רוצה לבקש מהמלצרית, רק לפעם אחת, לפני
שאני עוזבת, שתכבה את המוזיקה, ותדליק את האור. הפאב כולו יקפא
במקומו ויישארו רק פרצופים ברורים, שמדברים, ולא סתם.

ונאסוף את בדלי הסיגריות, כל אחד מהם יכיל סיפור חיים אחר.
מתוך שכרות את אומרת שהיה נחמד אם סיגריות יכלו לדבר. אני
אומרת, שהן רק יכולות להרוג. היא מתחילה לרקוד, כדי להסתיר את
הכאב. אף אחד לא יגיד לה לשבת, הריקוד שלה הורג את כולם. אבל
כולם שותקים.

מחבואים כמו שהיינו פעם, רק הפעם נתחבא בתוך מכוניות. כמו
ילדים מגודלים. נבטיח לא לרמות, ונפר את ההבטחה. נבטיח לא
להתעצבן כשנפסיד, ונתעצבן בכל זאת. ופתאום כשהתחלנו לחפש אתכם
התחשק לי מאוד למצוא. התגעגעתי.