New Stage - Go To Main Page

עליסה מורנו
/
סקרנות

אני מניחה שזו בכלל הייתה טעות להגיע לכאן הלילה, אבל התמודדות
עם סקרנות אף פעם לא הייתה הצד החזק של האנושות.
אהבתי לנהוג בדרכים מהירות, ולהסתכל הצידה בכל פעם שרכב אחר
היה עוקף - להביט לנהג השני בעיניים. הדרך הייתה הרבה יותר
ארוכה מששיערתי - דרך כביש 6 הייתי צריכה להגיע תוך שעה לכל
היותר, אבל הקיבוץ המזורגג שלו סרב להראות את פרצופו, טעיתי
חמש פעמים בדרך, ופספסתי יותר מדי פניות.
איך שהגעתי השמש כבר שקעה בגוונים לא ברורים, כאילו מרמזת לי
שזו טעות. בחיים לא ראיתי כמויות עצומות כל כך של דשא. זאת
אומרת, ראיתי, אבל משום מה שם הכל היה נראה גדול יותר.  הוא
הכיר לי איזה כמה חברים מהקיבוץ, והתחלתי לחבר פרצופים לשמות,
ולסיפורים שהיה מספר לי עליהם. ישבנו איתם אולי איזו שעה, וזו
הייתה ההזדמנות הכי טובה שאי פעם הייתה לי להתרחק קצת מהעיר אל
השקט הקיבוצי הזה, והמנטליות ההזויה. אני הייתי מהאנשים ששנאו
שגרה נוראה, ולא יכולתי להשאר בעיר יותר מדי זמן. הייתי
מהאנשים שברגע ששמעו שיר ברדיו יותר מפעם אחת, הפסיקו לשמוע
רדיו, ומהאנשים שלא מחזיקים יותר מחמש דקות של שיחת טלפון.
לעומת זאת, אני עדיין מסתובבת עם האולסטאר הישנות שלי מהתיכון
הלא כל כך רחוק, ועם אותה חולצה של התנועה. זה תמיד הצחיק
אותי, איך שדברים חומריים הייתי מסוגלת לשמר שנים - אבל כל דבר
אחר לא ממש החזיק אצלי. גם לא מערכות יחסים.
באיחור הגיעה והתיישבה על הספסל מישהי עם שיער שחור ועיניים
ירוקות. היא הייתה אחת הבחורות היותר יפות שיצא לי לראות, ואני
בטוחה שגם רון חשב ככה. זה ככה קצת ערער לי את הבטחון איך שהיא
ישבה שם חצי טום-בוי, חצי יפיפיה במסווה, עם הרגליים פתוחות,
וכל מה שנשאר לי היה לשנוא אותה. מאיפה שאני באה, ידענו שני
דברים על קיבוצניקיות, שהן יפות ושהן נותנות. אף פעם לא
התיימרתי להאמין בזה, אבל אז כשהיא ישבה ככה מולי עם העיניים
המהפנטות עד בחילה שלה, הייתי חייבת להיאחז במשהו. היא הייתה
יפה, וזה גם מה שנתן לי את הדחיפה להניח שהיא גם נותנת. וככה
היה לי יותר קל לשבת שם מבלי להקיא.
בשלב מסוים השיחה הפסיקה לעניין, והשתיקה הנוראה צרמה לכולנו.
עצי הברוש התנופפו ברוח, וסימנו שכבר קר. והאמת שזה די מוזר
איך שרק כששקט פתאום מתחילים להרגיש את הקור. אחד מהם קם באיזה
תירוץ עלוב, ואחריו כל השאר, הם הזמינו אותנו לעשן איזה משהו,
אבל רון סרב בנימוס ולקח אותי לכיוון הרפת. אחרי הפרידה
מהקיבוצניקית הנותנת הייתי חייבת להחזיר לעצמי את הבטחון
העצמי. חיפשתי משהו נשי להגיד בדרך לרפת. "נשברו לי כל
הציפורניים", זה הדבר הכי נשי שהצלחתי להגיד באותו רגע.
הוא הכניס אותי ללטף כמה פרות, והתחלתי עם הדבר שהכי עצבן אותו
בעולם, עם כל הגישה המתחסדת הזו של צמחונות, והומניטריות,
וזכויות החיות שאימצתי לעצמי באותה תקופה. אני לא יודעת למה
בכלל אמרתי את זה, אבל הייתי פשוט חייבת. יש דברים שעומדים לך
על הלשון, אתה יודע שהם לא יישמעו חכמים, וגם לא מצחיקים
במיוחד, חסרי טעם לחלוטין, אבל אתה אומר אותם בכל זאת.
"אתה יודע שהיטלר היה צמחוני?" הנה אמרתי את זה. והדבר היחידי
שקיבלתי בתמורה היה חצי חיוך כזה דבילי על הפרצוף שלו,
והוא הוביל אותי ללול.
מישהו שכח את האור דלוק בלול, ומסתבר שהתרנגולות מטילות ביצים
לפי האור והחושך. הוא היה חייב לעלות למעלה ולכבות את האור.
ניצלנו את ההזדמנות ועליתי איתו. היו שם לפחות שלוש תרנגולות
באותו הכלוב, ושוב פעם פתחתי את הפה הגדול שלי. "זה אכזרי
לדחוף אותן שלוש בכלוב אחד. לפחות תנו להם תנאים טובים לפני
שהם נשחטים". הוא תיקן אותי במעין עצבנות סמויה כזו והסביר לי
שהן בכלל לא מיועדות לשחיטה, וחוצמזה, שהוא רק ממלא את ההוראות
של הקיבוץ.
"זה גם מה שהם אמרו, אתה יודע." ניסיתי להפוך את השיחה לשנונה
טיפה, ולסיים אותה שם.
"יום אחד הם יבואו ויתעמתו מולך, וכל מה שיהיה לך להגיד זה
שמילאת פקודות". הוא לא צחק. אבל השיחה באמת הסתיימה, רק שהפעם
הוא כבר נהיה חסר סבלנות. ראיתי את זה עליו.
כשהגענו לדיר זה כבר נהיה ממש מגוחך, שנינו ידענו למה הגעתי
לקיבוץ, וכל ההקדמה הזו נראתה נורא טיפשית פתאום. הסיור הטיפשי
שלו בקיבוץ לא עשה עלי רושם. כבר ראיתי את המקום הזה אלפי
פעמים. אם לא פה, אז בקיבוץ אחר.
נעמדנו אחד מול השניה, והכל כאילו פסק פתאום, השיחות המטומטמות
נשכחו, והשנאה הכללית שהייתה לנו אחד לשניה בימים רגילים
נעלמה.
הרגשתי קצת כמו קיבוצניקית נותנת, אבל זה באמת לא מנע ממני
לעשות כלום. יש רגעים שאתה פשוט לא מרשה לעצמך לעצור. מפחד
שמשהו יתקלקל, אפילו דברים שכבר ממילא מקולקלים.
הוא פשט מעלי את החולצה, ובהדרגה את כל השאר. שכבתי שם עירומה
על איזור מכוסה דשא, באמצע קיבוץ שמתאמץ להסתיר את עצמו
מהעולם, באיזה 15 מעלות ורוחות של לילה. ולא היה לי קר, אפילו
לא לרגע, אפילו לא לקצת. איבדתי את תחושת הזמן, והוא התחיל
להוריד מעליו את כל השכבות שזרק על עצמו בטח כמה שניות לפני
שבא לפגוש אותי בשער של הקיבוץ. לא עשיתי כלום. רק שכבתי שם,
מחפשת את הירח בשמיים, ונוחלת כישלון. הוא שכב מעלי, מרוצה
מעצמו, אולי קצת פחות מרוצה ממני, וברקע הפרות המזורגגות
בקיבוץ המזורגג הזה רק צועקות עלינו שנפסיק. והכבשים מצטרפות
אליהן, והתרנגולות, וכל הקיבוץ צועק עלינו בהיסטריה. עד שהוא
גומר.

"אני חושבת שאני צריכה ללכת".

בדרך החוצה הכמויות העצומות של הדשא שנגלה לפניי לפני כמה שעות
כאילו הצטמצמו בצורה משמעותית. חיפשתי את הבחורה היפה ממקודם,
רק לראות אותה עוד פעם אחת, אולי קצת מסוממת מכל הגראס שהם בטח
עישנו בזמן שאני ורון עשינו את הטיול המסורתי בקיבוץ. רציתי
לראות אותה רק עוד פעם אחת לפני שאני הולכת. בשביל הסקרנות.
בדיוק כמו הירח, היא לא הייתה שם.

יש דברים שאתה עושה, שאתה יודע שהם לא יועילו לך במיוחד, וגם
לא יזיקו לך, חסרי טעם לחלוטין, אבל אתה עושה אותם בכל זאת.
אז הנה, עשיתי את זה.
הדרך חזרה הביתה הייתה הרבה יותר קצרה מהדרך הלוך. הפעם לא
טרחתי להביט בפרצופם של הנהגים שעקפו אותי מהצד. ברדיו היה שיר
ששמעתי אולי מיליון פעמים, וחלון שלא היה סגור עד הסוף גרר
אחריו משב רוח קרירה שחדרה לתוך האוטו. כיביתי את הרדיו,
ופתאום נהיה שקט. ועם השקט הגיע הקור. אני מניחה שזו בכלל
הייתה טעות להגיע לשם הלילה, אבל התמודדות עם סקרנות אף פעם לא
הייתה הצד החזק של האנושות. גם לא שלי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 17/11/05 1:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עליסה מורנו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה