"כבר שנים אני שומעת עליך. הם אמרו שהיית יפה, שאת עדיין יפה.
עם עיניים גדולות בצבע קפה, שהיו טובעים בהן. שרק אני אצליח
לשחות.
כי לי אין רגשות, ואני לא אתאהב. והם ידעו שאני צריכה ללכת
למשימה הזאת ואני הלכתי בלית ברירה. אני ידעתי שאני צריכה
לבחון אותך, את ישותך. האם את מתאימה? הם אומרים שכן, אבל זאת
החלטה שלי."
אני צועדת לתוך הבית ספר שלך. את רק בכיתה ט', אני כבר יותר.
אני לא זוכרת בת כמה אני. עם השנים הפסקתי לחשוב על זה והפסקתי
לספור. אני מניחה שבסביבות הגיל של תיכוניסטים.
איך השומר נותן לי לעבור רק אלוהים יודע. מערכת האבטחה בארץ,
מעולם לא הייתה משהו. אפילו עם כל האנשים שמתים, הם לא משכילים
לשנות את מה שהם יודעים שצריך שינוי. עצלנים, עצלנות זאת חרפה.
אני צועדת ומחפשת אותך בעיני. חבורות של אנשים יושבים שם על
הדשא בחצר. נורא הרבה תלמידים. אני מניחה שאתם מקטלגים אותם
לפי קבוצות חברתיות, כל מה שאני רואה זה את המהות שלהם.
את יושבת שם עם בחור בלונדיני יפיפה. הוא כל כך חזק, כל כך
אמיץ, כל כך דומיננטי. הוא יכול להתאים. לידך בחורה שחורת
שיער, יש לה עיניים צוחקות. היא נראית שמחה, היא לא. יש לה
כתמים שחורים וחורים באישיות הבלויה שלה, היא תמיד הייתה אמורה
להיות ילדה כל כך שמחה. לא נתנו לה להיות מי שהיא, לא נתנו לה
להיות עצובה והיא השלימה. התסכול מאכל אותה. היא תמות בעוד
חודשיים. תתאבד בתליה.
ואת שם. יש לך קעקוע על הזרוע כמו שאמרו לי. כתוב לך שם בכתב
גותי משפט, הוא מתאמץ להיות חכם. זאת את, אני יודעת שזאת את.
עם העיניים שהיו גורמות לכולם להתאהב בך, כי יש לך כל כך הרבה
חוצפה. את מתריסה בכולם. את חושבת שאת יודעת יותר טוב. את
כמוני.
את רואה אותי מרחוק, ואני רואה את הרעידות הקטנות בלבך. כי את
יודעת מאיפה באתי, ואת יודעת למה. ולמרות שאת כל כך רוצה, את
מפחדת. אני מבינה אותך, גם אני פחדתי שהם הגיעו.
אני שייכת לאנשים שאולי לא תרצי להכיר. אני עומדת שם במעיל
שחור ארוך, בבגדים שחורים לחלוטין, מגפי צבא שחורים. ורק הפנים
שלי לבנות ורזות, עיניים גדולות. הן ראו הרבה, ונדרו נדר
שתיקה.


מי אנחנו? אנחנו אנשים של חושך, האנשים שאתה רואה בצללים. אתה
לא חייב להיות רע, אתה חייב להיות חסר רגשות. לנו אין רגשות.
אנחנו נהרוג אם נצטרך, וגם אם לא נצטרך. קור זה מהותנו. שחור
זה מהותנו, וכולנו אחד. אם אתה איתנו- אתה טורף, אם אתה לא
שייך לנו- אתה קורבן.
אנחנו לא על טבעיים, אנחנו לא מיוחדים. הייחוד שלנו זה חוסר
הרגשות שלנו. אנחנו פועלים לפי אינטרסים. חבר קבוצה, הוא לא רק
כמו אח, הוא אתה ואתה הוא. אתם חושבים באותו זמן, אותו דבר.
אנחנו פועלים למען הקבוצה בלבד- אחרים הם רק קורבנות, הם
מספרים קטנים בסטטיסטיקה. ואנחנו לא טורחים להתחשב בקורבנות.
בהתחלה לכולנו יש רגשות, אבל הם מתעמעמים עם הזמן ובשלב מסוים
מפסיקים לחלוטין.
אם חבר קבוצה מתאהב, אנחנו הורגים אותו. חלק ממנו מת איתו, אבל
אסור לנו להרגיש. זה מוריד את היעילות. זה מוריד את התכלית
שלנו. אנחנו אנשי צללים, לא נועדנו לאהבה. שנאה אנחנו גם לא
מרגישים. רק תאווה ותשוקה- להרוג.


אני מתקדמת לעברך- הבלונדיני נמתח כולו. הוא כל כך ער, כל כך
בכוננות, כל כך מושך. אני מסיטה את מבטי.  הוא לא העניין, אני
כאן בשבילך. את מביטה בי. את לא יודעת מה המבחן וגם אני לא
יודעת. את רק צריכה למצוא חן בעיני.
את מזדקפת, ומביטה ישירות בעיני. יש לך חוצפה, ואת עוד תלמדי.
אני לא נותנת לאף אחד להסתכל לי בעיניים.
אני ניגשת אליך, ואת מושיטה את ידך. אני לוחצת אותה ואת
מחייכת. ואז בהבזק של שניה, אני מסובבת אותה. נשמע קנאק קטן.
כנראה ששברתי לך את המפרק. את צורחת מכאב. אני מחייכת, התשוקה
מעולם לא מפסיקה. הבלונדיני ושחורת השיער מנסים לגרום לי
להפסיק. אני מוציאה אקדח. משחררת את הנצרה ויורה בשניהם. מעולם
לא פספסתי, וזאת לא תהיה פעם ראשונה.
בשחורת השיער רק רציתי לפגוע, היא כבר גם ככה תחסל את עצמה
ואין יותר מייסר ממוות עצמי. מוות בהתפלשות ברחמים עצמיים, הוא
הפתטי והמייסר ביותר. והרי אני מעריצה של ייסורים. אבל
הבלונדיני, למה הוא היה חייב להפריע לי? למה הוא היה חייב
להציב את עצמו בדרכי? רציתי שהוא יחיה. אבל האינטרסים שלנו, הם
לפני הכל. והוא עשה טעות.
אני מפנה את הראש. היא עדיין על הרצפה. אני בועטת לה בחוזקה
בבטן, במרכז העצבים. הוא מייללת מכאב, ואני מעונג. היא מסתובבת
ויורקת דם. בעטתי לה בפרצוף,
I felt like destroying something beautiful.
היא יורקת עוד דם, ושן או שתיים. אני מרימה אותה ובועטת בה שוב
פעם. היא לא מתחננת לרחמים, וזה סימן טוב. אני מעריכה את זה.
רחמים עצמיים הם פתטיים. היא לא בוכה, רק נאנקת מכאב. אני
מרימה אותה כך שתהיה מולי. אני מצווה, צועקת עליה: "תשפילי את
ראשך! אל תעזי להסתכל לי בעיניים!" אבל היא מסתכלת, ויורקת לי
בפרצוף. תמיד הערכתי חוצפה ונחישות. ויש לה את זה בכמויות.
הכנסתי לה כמה אגרופים, והיה לי אגרופן. ידעתי שזה בטוח כאב.
אבל היא קמה מיד והסתכלה לי בעיניים. היא אמיצה, והיא אולי
תתאים. הפלתי אותה לאדמה עוד פעם, דפקתי את ראשה בבטון הקשה.
היא דיממה מכל מקום. היא הסתובבה ושוב הביטה בעיני, לא התחננה.
הוצאתי את האקדח, כיוונתי לראשה. ידעתי שאם אני רוצה, אני
יכולה. אני מעולם לא מפספסת. היא לא בכתה ולא הסיתה מבטה. היה
לה בעיניים רק מבט של השלמה. היא הולכת למות, בידיעה שהיא עמדה
על שלה. חייכתי בסיפוק. שחררתי את הנצרה, וסחטתי באיטיות את
ההדק. המבט בעיני אטום, לא משקף את מהותי. היא דוהה ונמחקת
אחרי קצת זמן, אצל כולנו.
מבטה לא השתנה, היא עקשנית. היא תתאים. נעלתי את הנצרה,
והחזרתי את האקדח לכיס. הושטתי לה את ידי, ומשכתי, הרמתי אותה
מהקרקע. התחבקנו בחיבוק חזק. כי היא לא רק  כמו- אחותי עכשיו,
היא חלק ממני.