אני יושבת פה בנתב''ג בדיוטי פרי ומסתכלת במבט מנותק על כל
האנשים הסובבים אותי.
כולם כל כך לחוצים ושאפתניים; מנסים להיות הראשונים בכל, להשיג
כמה שיותר הרבה, כמה שיותר מהר וכמה שיותר בזול. אנשים אחרים
יושבים עייפים בכסאות וחושבים השד יודע על מה.
בחוץ העולם מתקיים מבלי להיזדקק לנו. השמש זורחת למרות הכל.
ואם יסתכלו עלינו מהצד - נראה כל כך פתטיים. אבל זה די נחמד
להודות שאתה חלק מהפתטיות הזאת ולקחת את זה ב'איזי'; אז אנחנו
פתטיים, או שאנחנו לא כל כך מודעים לכך.
ואומרים לנו אנשים אחרים, שלמעשה הם בדיוק כמונו, להציל את
העולם. אבל אנחנו ממש לא אלה שצריכים להציל את העולם, שכן אנו
רק הורסים אותו, צריכים להציל את העולם מידינו.
אבל היי!...הכל טוב, לא?