החברה מכירה אותי כילדה בכיינית. אני לא בטוחה עד כמה זה באמת
מפריע לי מאשר שזה מוזר. התחלתי לפענח הכל מאז אותו חלום,
לחשוב על אותה סטיגמה שנדבקה עלי, בכיינית. לא הפריע שצחקו
ואמרו שאני כל הזמן נופלת ומלאה צלקות כי זה דווקא משעשע, אבל
בכיינית?! זה אף פעם לא היה ברור. שאלתי תמיד את אימא, סתם
כדרך אגב, איך הייתי כשהייתי קטנה? אם הייתי מהבכיינים עם
ה"מוחטה" באף, שכל פעם שרואים ארטיק אצל ילד אחר פ-ת-א-ו-ם גם
הם רוצים. אבל אימא?! היא גיחכה לשמע השאלה המוזרה שנחתה עליה
ואמרה שהייתי הילדה האידיאלית, שכל אחד היה רוצה לעצמו.
חייכנית, מצחיקה, נבונה, לא ביישנית על יתר המידה, ומקבלת את
העובדות שמציבים לה. נשמע נחמד לא?
אבל אז עלתה השאלה ונראתה יותר ויותר מוזרה מכפי שחשבתי. מה?!
כשגדלים פתאום מתחילים לילל ולהיות רגישים כל כך? נשמע קצת
מצחיק, הרי תמיד לילדים קטנים אומרים שזה עובר עם הגיל.אז למה
אני הולכת הפוך?
אז זהו, זה לא שאני הולכת הפוך אלא החיים שלי. אין הבדל הא?
גם אני חשבתי ככה עד אותו בוקר (ולא, אני לא מתכוונת לספר לכם
על היום בו קיבלתי מחזור) שבו החיים שלי הפכו להיות חיים של
ילדה אחרת. העדי שחיכתה כל זמן בעולם המקביל, חיכתה לאות ואז
השתלטה על עדי של העולם האמיתי, וזאת אני.
אבל את זה גיליתי רק כשהגעתי לתחילת חיי כחמשושית, אני חושבת,
ועד אז הדרך ארוכה. ארוכה מאוד ומלאה מכשולים. |