הערה לקורא: זהו חלק מסיפור. את סופו ועוד סיפורים אפשר למצוא
בספר החדש של עופר מ. כהן - "אחי, נמאס לי מזיונים, רוצה
אהבה".

הדלקתי סיגריה. חשבתי על החרא שהתרגלתי לחיות בתוכו. שוכב
במיטה הנקייה שלי ומעשן סיגריה. מסריח את כל החדר. נזכרתי
בבחורה אחת שיצאתי איתה לפני שנה. רציתי שהיא תבוא אליי באחד
הערבים, אבל לא היה לה רכב. אחרי שכנועים ארוכים, הסכמתי לנייד
ת'תחת העייף שלי לכיוון שלה.
אחרי שיחת חולין בסלון נכנסנו לחדר שלה כדי להפרות אחד את השני
בעבודת צוות ממצה ועמוקה. האמת שהעבודה הייתה מהנה מאוד, וגם
נמשכה לא מעט זמן.
"אווףףףף, הרגת אותי, אני חייבת סיגריה," היא אמרה, מתנשפת.
"כן, גם אני לא אתנגד לאחת," אמרתי בלחש מנומנם. שלחתי את היד
לכוננית ולקחתי את הסיגריות. באתי להדליק את הסיגריה.
"ללללאאאא, אל תדליק פה," היא צעקה.
"מה? מה קרה?" שאלתי, מתפלא. חשבתי שעשיתי משהו רע.
"אני לא מעשנת בחדר."
"אז מה את רוצה להגיד לי? שאני אמור להרים את כל ה-70 קילו
השפוכים שלי לסלון בשביל לעשן?"
"אהההה... כן, אין ברירה," היא חייכה, ניסתה לרכך את רוע
הגזירה.
"טוב, אז אני נשאר פה ולא מעשן. אין מצב שאני קם עכשיו
מהמיטה."
לא האמנתי, אבל היא יצאה לעשן בסלון.
כל הכבוד לאנשים האלה, שעומדים על העקרונות שלהם בכל מצב, בכל
זמן ובכל מקום.
בכל מקרה, עכשיו שכבתי על המיטה שלי ועישנתי את הסיגריה שלי,
בלי שאף אחד יפריע לי. הנייד שלי צלצל.
"הלו?" עניתי.
"שוב אתה מעשן במיטה?" זה היה שלומי, חבר שלי.
"איך 'תה יודע?" לא הבנתי.
"אני יודע הכול, שכחת?"
"תפסיק לבלבל ת'מוח, איך 'תה יודע?"
"סובב ת'ראש לחלון רגע..."
סובבתי את הראש, הוא עמד שם וחייך לי כמו מטומטם. ניתקתי את
הטלפון.
"כנס, כנס יא דביל," צחקתי.
הוא הקיף את הבניין ונכנס דרך הדלת הקדמית.
"בוא כנס, אני בחדר," אמרתי לו.
"ללללללאאאאאא" הוא צחק.
"מה קרה? אני רואה שיש לך מצב רוח."
"נו בטח שיש לי מצב רוח אחי, היום אנחנו הולכים לחגוג."
"אה כן? ומה אנחנו חוגגים?"
"אההההה, אנחנו חוגגים יום הולדת לאהבה."
"ממממהההה?" עיוותי את כל הפרצוף שלי "על מה אתה מדבר?"
"אני ומירב, אהבה."
"מה אהבה? אתם מכירים כולה חודש."
"יפה, בדיוק היום חודש, יום הולדת לאהבה."
"אההההה, הבנתי אותך. אתה מאוהב ואתה רוצה לחגוג. טוב, אני
איתך."
"יפה, אז תאסוף ת'עצמך לתוך מכנסיים וחולצה, ויאללה נצא."
"עכשיו?"
"עכשיו, עכשיו, הזמן קצר והאהבה מרובה, קום," הוא אמר ועשה לי
תנועת זירוז עם היד.
קמתי. לבשתי ג'ינס וחולצה אפורה. היינו בדרך החוצה.
"אתה לא מסתרק?" הוא שאל אותי בחיוך.
"צא, צא, לפני שאני אסרק לך ת'צורה," אמרתי. העברתי יד על
הקרחת. רציתי לבדוק את גובה הזיפים. אני לא אוהב שהם ארוכים
מדי, כי אז רואים את העיגול של הקרחת מאחורה.
יצאנו והלכנו לאוטו שלו. מירב ישבה במושב ליד הנהג. נכנסתי
למושב האחורי.
"שלום מירב," אמרתי לה.
"שלום שלום, מה שלומך?"
"מצוין, ואת?"
"אחלה, אז אתה חוגג איתנו?"
"כן, למרות שאני לא מבין מה אתם צריכים אותי איתכם."
"אה, הוא לא סיפר לך? אנחנו אוספים את רויטל."
"רויטל? מי זו רויטל?"
"רויטל זאת הבחורה הכי סקסית בתל אביב, והיום אתה תכיר אותה."
"האישה הכי סקסית בתל אביב עובדת בפיצרייה מול הבית שלי,
וכשיצאתי מהבית היא עדיין הייתה שם."
"טוב, זה בגלל שעוד לא ראית את רויטל."
המשכנו לנסוע. שלומי פנה ימינה באיזה רחוב ונעצר. זה היה הבית
של רויטל.
היא באמת הייתה סקסית. לא הכי סקסית בתל אביב, אבל הייתי מסתדר
איתה יופי. היא נכנסה לאוטו והתיישבה לידי.
"נעים מאוד מאוד מאוד, עופר," חייכתי אליה.
היא חייכה בחזרה, "רויטל".
לחצנו ידיים. איך שהיד שלה נגעה ביד שלי הרגשתי חום יוצא
מהמכנסיים שלי, מלווה בתנועה זורמת וקבועה. התחילה שם פעילות
געשית שלא היה ברור איך תיגמר. רק קיוויתי שאף אחד לא ישים לב
לשינוי הצורני שחל בי.
"את יודעת? ברגע זה שינית את המבנה הדמוגרפי של תל אביב,"
אמרתי לה.
היא חייכה אלי, "ואיך עשיתי את הדבר הלא יאומן הזה?"
"חשפת את עצמך בפניי. הפכת לאישה הכי סקסית בתל אביב." אמרתי
לה, למרות שלא ממש התכוונתי לזה.
"תודה על הקומפלימנט, גם לך לא חסר."
"תודה תודה." חשבתי שגם היא בטח לא ממש התכוונה לזה.
שתקנו כמה שניות. היא פנתה למירב.
"מה קורה עם הליפסטיק הבורדו? קנית?"
"לא, לא היה מספר 27," מירב ענתה.
"נו אז מה? היית קונה 32, זה עדיין מתאים לפודרה וניל שיש
לנו."
"כן, אבל יותר אני לא שמה פודרה וניל, זה עושה לי חצ'קונים."
הסתכלתי על שלומי במבט של 'מה קיבינימט קורה פה?' הוא לא
התייחס אליי. הוא נהג. מירב הסתובבה לרויטל.
"שמעת על לימור? היא ושמעון נפרדו," את ה'לימור' היא הפכה לשם
של מזון לחתולים, לא של בחורה. ללללימור, במלרע.
"מה את אומרת? מתי?" התפלאה רויטל.
"אתמול בערב. הוא זרק אותה."
"מניאק. כל הגברים מניאקים, זונות. מותק שלי, לי גבר לא יעשה
את זה בחיים. ישר אני זורקת אותו לכלבים."
"תאמיני לי. כולם חארות. בואי נראה עכשיו את עופר. נראה אם הוא
שונה מכולם או שהוא חרא כמוהם," אמרה מירב והסתכלה עליי.
"אנחנו עוד נראה לגביו, למרות שמניסיון אין חריגים בקטע הזה."
"טוב, לכל אחד מגיע צ'אנס."
"כן, אין ברירה."
עכשיו שלומי הסתכל עליי לשנייה. הוא היה באמצע הנהיגה. לא
יכולתי לסבול את אוסף השטויות שהן זרקו אחת על השנייה, זה
הזכיר לי את מצבה הרעוע והבלתי הפיך של האנושות. פניתי
לרויטל.
"תגידי, נראה לך שאני צריך לשבת פה ולאכול ת'חרא הזה שאתן
מקשקשות ביניכן?"
"סליחה?" היא שאלה במן מבט מתפלא, חצי נעלב, חצי משתחצן.
"מה זה הקשקושים האלה על 'גברים מניאקים' ו'מותק שלי', ו'אף
אחד לא יעשה לי את זה', ו'אנחנו עוד נראה לגביו'? מה אני באיזה
מבחן קבלה או משהו כזה?"
"סליחה, אני אגיד מה שאני רוצה."
"תגידי מה שאת רוצה, אבל ממני לא תקבלי יותר מזיון, וגם זה רק
אם תשמרי על פה סגור כל הזיון."
שלומי עצר את האוטו בצד והתחיל לצחוק כמו מטורף.
"מה אתה צוחק? אני יושב פה עם קופסה ריקה מאחורה ואתה צוחק, מה
הבאת לי פה?"
הוא המשיך לצחוק, התפוצץ.
"שלומי, אני לא מוכנה שהוא ידבר ככה לחברה שלי," מירב אמרה
בעצבים.
"מירב, אני מצטער, זאת לא את, אבל אני לא יכול לסבול עוד. אני
צריך התחייבות של כל הצדדים לא לשוחח על ליפסטיק, פרידות,
טמפונים וחזיות תחרה חדשות," אמרתי לה.
"לא, אנחנו נדבר על מה שאנחנו רוצות, ואם לא נאה לך אתה יכול
להתחפף, יא חתיכת מיקרוב," רויטל חטפה עליי ת'חורפה. הבנתי
שהיא ערסית לא קטנה.
"תשמעי, אני לא יודע מאיפה את מכירה כל-כך הרבה מילים עם קופסה
ריקה כמו שיש לך, אבל זה בטח משהו מיסטי." פניתי לשלומי, "אחי,
תסלח לי אה? אני חושב שאני ארד. אני אקח מונית חזרה, אתם תעשו
חיים."