[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיטל סטינגר
/
מ-ל-א-ך

מלאך!

כשהסתובבתי לי ברחוב אלנבי לא ציפיתי לראות מישהו מיוחד.
כל יום אני עוברת ברחוב הזה ולא רואה אנשים מיוחדים. גם
מפורסמים (שגם הם כולה אנשים שהמייקאפ שלהם נראה יותר בטלויזיה
מבחיים האמיתיים) אם אני פוגשת,  הם לא מיוחדים כי אני פוגשת
אותם כבר יותר מידי...
אבל באותו יום היה שמה מישהו מיוחד, כל כך מיוחד!
ואחרי שהסתבכתי במחשבות של איך לא ראיתי אותו עד עכשיו, הרי 15
שנה באותה עיר, כל יום אותו רחוב, והוא יושב שמה בשלוות שיגרה
כזאת, כאילו כל יום אצלו כקודמו, כאילו כל יום הוא נמצא באותו
מקום, לוגם את אותה כוס קפה וקורא את אותו עיתון.
משהו בו היה כל כך מיוחד שלא מתואר בתיאורים של בני אנוש. משהו
קסום, מלאכי. זה קשה להסביר את זה ותמיד בסיפורים שגיבוריהם
הזכריים מתארים אהבת אישה הם משתמשים בתיאורים כאלה שקשה, פשוט
קשה להגיד אותו דבר על גברים, אבל אותם תיאורים חלים הפעם גם
על הגבר השמימי שלי.
  מייד שחלפו מחשבות אלו מראשי ואחרי שעברו עוד קבוצת מחשבות
חשובות לא פחות על האגו הנשי והאם זהו תפקידי בשרשרת האנושית
של יצירת קשרים בין המינים "להתחיל", הבנתי שהפעם אחרוג ממנהגי
ואעזור את האומץ לגשת ולהתחיל במלאכה. אך מכיוון שאני עדין
שומרת על הסטנדרטים שלי, ישבתי רק שולחן לידו, פתחתי גם אני את
העיתון היומי, הזמנתי לי כוס קפה ופרוסת עוגה-גדולה שיקח הרבה
זמן לאכול אותה (אבל לא גדולה מידי שלא יחשוב אני בהמה...)
וישבתי, והסתכלתי, ועקבתי אחרי כל מבט ותזוזה שלו.
ופתרתי לי לבנתיים תשבץ כי הרי "פסיכיאטר יהודי-אוסטרי שתי
מילים ארבע אותיות" זה בדיוק מה שמעניין אותי עכשיו. והזמן
עבר...
"את גם תקועה בפסיכיאטר הזה?" שמעתי מהכוון ההוא. "כן" אמרתי
במבט שמנסה להראות אדיש...  שכל כך קשה. מי היה מאמין שדווקא
פעולת ההסחה תהפוך למבצעת המשימה...
ומשמה הדברים התגלגלו, הוא ממש עזר לי בקטע הזה ואפשר אפילו
לאמר שעדיין לא זזתי מהסטנדרטים שלי...
תוך כדי השיחה הבנתי שהוא לא כזה מיוחד. כמו כולנו לומד-
פקולטת מדעי המחשב, יש מכונית, דירה לבד, מוסיקה- כמו כולנו,
וגם בפוליטיקה לא הייתה לו דעה נחרצת.
לאט לאט הוא נהפך יותר ויותר אנושי. לאט לאט ירד משמיים היישר
לתל אביב.
ואחרי עוד דקות מועטות של שיחה אמר שגר קרוב, המכונית חונה פה
ליד והשותף שלו גם ככה אצל ההורים ככה שהבית ריק...
הייתי קופצת על ההזדמנות, פשוט הייתי קופצת עליה, ועליו, אבל
משהו בי רצה משהו שונה, הפעם מכל ההצעות הקודמות רציתי שזה
יהיה אחרת.
אז סירבתי בנימוס "החברה חולה-דורשת ביקור, קניות סידורים שלא
נדבר על מספרה בשש" יום עמוס אבל פעם אחרת.
הוא חייך והניד בראשו כאילו הארה אהדה כאילו ציפה שזאת תהיה
התגובה שלי.
  שהטלפון ניתן לבסוף יצאתי עם הרגשת סיפוק; ושהמשכתי ללכת
ברחוב אנשים יכלו לראות שאני קורנת משמחה. אפילו השכנה שגרה
מתחתי כבר חמש שנים וכמעט אף פעם לא אמרה לי שלום (חוץ משרצתה
כוס משהו לעוגה, הנצלנית!), היום הנידה בראשה לעברי, שידרתי
אושר.
 
בבית פתחתי רדיו ופיזמתי לצליליו של כל שיר, גם לשנואים עלי
ביותר.
וכל שיר עם המילה "אהבה" (שקצת קשה למצוא אבל הצלחתי) קיבל
עכשיו נפח שונה. ואחרי שצלצלתי לחברה לספר, שכבתי על הכורסא
בסלון, סופרת חורים בתקרה ומחכה לצלצול הגואל שבטוח יבוא רק
מחר...אבל אין משהו אחר לעשות.

אז שהוא שמיימי זה טוב אבל גם אנושי זה לא רע.
שנהייה מפנטזיה למציאות זה רק מוסיף לעניין...
אך שהוא נהפך לזכר טיפוסי המושתת אחרי מקל הטימטום שלו,
זה כבר לא טוב....
זה רע!

ועכשיו השכנה כבר לא מנידה בראש לשלום,
והשיר "אהבנו" של אביב גפן מעורר בי בחילה.
החורים בתקרה זה לא אטרקציה
והטלפון כבר לא מצלצל,
                לפחות לא שיחת חוץ
                                          מהשמיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החיים זה כמו
כביסה - לפעמים
צריך לעשות ביד



הנזיר האלקטרוני


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/4/02 16:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיטל סטינגר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה