אני מוחאת כפיים ומורידה כובע לכל הלוחמים שמנסים להפוך את
החיים האלה לאתגר מעניין. הם עומדים שם, מחכים להילחם במפלצות
המכשילות על השביל הראשי של החיים שלהם, עם חרב עשויה מכוח
רצון.
אני לא כזאת. גם לא הייתי כזאת אף פעם. העדפתי להתחבא בעצים
ליד השביל ולחכות שהמפלצות יעברו, או שניסיתי להתחמק מהן.
לפעמים אזרתי קצת אומץ ויצאתי להלחם בהן. אבל דווקא אלה שבחרתי
לעצמי היו, מסתבר, המפלצות הכי גדולות שיש, שדווקא מהן צריך
להתחבא, וכשרואים אותן, ככה אמרו לי (מאוחר מדי), צריך לקחת את
הרגליים ולברוח.
ואז הבנתי שאני דפוקה לגמרי, ותמיד אני עושה את הבחירות הלא
נכונות. אז זרקתי את החרב החלודה והמצומקת שלי לקיבינימט
והלכתי על השביל, יחפה. אמרתי לעצמי- זין, גם ככה אני נדפקת.
ואז...נדפקתי עוד יותר.
כשמישהי דפוקה גם ככה, והעולם דופק אותה עוד יותר, אתם צריכים
להבין שיש לכם פה עסק עם מישהי...וואי, דפוקה בצורה רצינית.
בכל מקרה אל תתפלאו שאני רוצה להתאבד. אבל דווקא מול המפלצת
הזאת צריך לעמוד עם איזו חרב עשויה מאומץ מרוכז. אין שום דרך
קלה החוצה.
כמה חבל. אחרת מזמן לא הייתי פה. אם אתם שואלים אותי, הייתי
משמידה את כל העולם המזדיין הזה. כאילו, מי חשב על הבדיחה
החולנית של ליצור כזה עולם מעוות?
בינתיים רוצים להעלות אותי על תרופות. אני לא מסכימה. אם כבר
דפוקה אז דפוקה עד הסוף. אז שתדעו, אם מישהו צריך אותי אני
כאן.
עד שאיזה מלאך ישיג לי חרב אומץ רצינית.