איילות הן חיות שקשה לטפל בהן.
לי הייתה פעם איילה, אבל הייתי עייפה ולא היה לי כוח לטפל בה
יותר.
ואמא שלי הזהירה אותי כמה פעמים- היא לא מתכוונת לעזור לי, אני
לבד בעסק הזה.
אמא שלי היא אישה חכמה.
נורא אהבתי את האיילה שלי. אבל לקחתי אותה בתור המובן מאליו.
בשלב מסוים גם לה נמאס ממני, אולי אפילו יותר ממה שלי נמאס.
היא נכנסה לי לחיים יותר מדי, כל מי שבא אליי היה מתעלם ממני,
והולך ישר אליה. היא הייתה אהובה.
וקינאתי בה.
ויום אחד היא אפילו הכירה איילה מסוג זכר, יש דבר כזה?
מאותו הרגע אי אפשר היה להפריד ביניהם.
הם אהבו אחד את השנייה , מה יכולתי לעשות? לעמוד בדרכם?
אבל הדבר שהרס אותי לגמרי, זה הייתה אותה פעם שהיא הלכה
לאיבוד.
לא התרגשתי כל כך כי ידעתי שהיא תחזור, כמו תמיד.
רק שבפעם הזאת, הכל התקלקל.
היא חזרה. עם בעלים אחרים. אז במובן מסוים אפשר להגיד שהיא
מעולם לא חזרה.
היא באה אליי וליקקה אותי. כמו שאהבתי שהיא הייתה עושה.
ואפילו זה לא הצליח לרכך אותי, מה לעשות- אני קנאית כשזה קשור
לאיילה שלי.
היא אמרה לי שהיא תמיד אהבה אותי, תמיד תאהב, והכי חשוב עדיין
אוהבת.
היא הציעה שאני והבעלים החדשים נתחלק בה- יום אחד הם ייקחו
אותה, ויום אחד אני.
בהתחלה הסתדרתי. בסך הכל אנשים אוהבים אותי.
והבעלים השניים לא היו כאלה נוראים כמו שתיארתי לעצמי.
הם היו דווקא נורא חמודים. הייתי אתם בקשר טוב.  
אפשר לומר שאפילו נקשרתי אליהם.
זה היה די נוח- אני, האיילה, והבעלים השניים. ביחד.
כבר לא היה חלוקה, של פעם אני, ופעם הם. רוב הזמן היינו כולם
ביחד, ועשינו את הזמן הכי טוב שיכולנו לעשות.
עכשיו אני לבד. אולי לא לבד. יש לי כמה איילות, אני מטפלת בהן
מדי פעם, לא משהו רציני כזה.
האיילה שלי כבר לא תחזור. לא, היא לא מתה או משהו כזה. למרות
שאפשר לקרוא לזה מוות קליני.
היא כבר לא שלי האיילה. הבעלים השניים כישפו אותה או משהו כזה,
ואני נעלבתי. אז הלכתי. ומשום מה הייתי בטוחה שהיא תרוץ אחרי,
כמו איילה טובה. אבל היא בחרה להישאר עם הבעלים החדשים, אני לא
מאשימה אותה, טוב לה.
היא הבטיחה לי שלא משנה מה, היא תמיד תאהב אותי, ותמיד תהייה
האיילה שלי. אז מה?
עכשיו לי יש ציפור משלי. אז מי בכלל צריך איילות כשיש ציפור?