היא עוד זוכרת את הריצה הזאת.
היא לא רצה טוב, והיא גם לא אוהבת לרוץ, אבל היא הייתה חייבת
לברוח משם.
היא באה ממשפחה מתוסבכת-
אבא שלה היה פושע, הוא גם היכה את אמא שלה.
אמא שלה לא ידעה איך להתגונן, עד שהוציאה נגדו צו הרחקה והן
עברו דירה.
היא הייתה חייבת לרוץ, כי היא כבר לא יכלה להישאר שם, כבר לא
יכלה לשמוע את הצעקות.

מי חשב, שדווקא איפה שהיא תרוץ, יהיה פיגוע. מי חשב?

אז אמרו שהיא בתרדמה. אולי תהייה צמח, לא תתעורר לעולם, היא גם
יכולה למות...
הרופאים הרגישו חסרי חשיבות, כי לא יכלו יותר להשפיע.
היא שכבה שם, שומעת הכל, מרגישה הכל, אבל תקועה בתוך הגוף.
תקועה באמצע- בין החיים למוות, בין גיהנום לגן עדן.
דווקא עכשיו, שלמדה מהי אהבה. פעם ראשונה בחייה הרגישה שגם לה
מגיע שיאהבו אותה. דווקא עכשיו זה קרה.
והוא, החבר שלה, זה שלימד אותה לאהוב, ישב שם, כמו גולם, עם
דמעות בעיניים. לא כל כך יודע מה לעשות עם עצמו.

כשאמא שלה שמעה שהבת שלה נפגעה בפיגוע, היא צרחה ללא הכרה.
התחילה לקלל את עצמה, את הערבים, את ה', את העולם.
ואז נסעה במהירות לבית החולים.
והבת שלה, שכבה שם, עם צינורות יוצאים מהגוף שלה, עם חבורות
ופצעים, שכבה שם חסרת אונים.

הנה אמה שלי באה, היא חשבה.
היא מעמידה פנים שאיכפת לה ממני, מעמידה פנים שהיא אוהבת אותי,
המשיכה לנדוד במחשבותיה.
אפילו על סף מוות היא לא יכלה לאהוב את אמה. לסלוח לה, על
ששתקה שנים כה רבות.
מסכנה, חשבה אמה, מה היא עשתה שזה מגיע לה? האם שאלה את עצמה.

והוא, החבר, עמד שם, ובכה, אבל לא בלב.
אבל האמת? הוא כבר תיכנן את הפרידה שלהם. הפיגוע הזה דפק לו את
כל התוכניות- כי אם יפרד ממנה עכשיו, יגידו עליו שהוא מנייאק
חסר התחשבות, אבל הוא כבר לא אוהב אותה! אולי מעולם לא אהב...

תראו איזה חמוד הוא, בוכה עלי, כל כך חבל לי עליו, הוא באמת
אוהב אותי, שוב היא חשבה.

כל הלילה הם ישבו שם. הוא חשב על הפרידה שקיווה לה. אמה חשבה
על כל מה שעשתה ולא עשתה במשך השנים, התחרטה והחליטה החלטות
בלב. החליטה להתנצל בפניה ברגע שתתעורר. החליטה לשנות דברים,
כך שבתה תהייה שמחה.
והיא? היא שכבה שם, חושבת על כמה שהיא אוהבת אותו, וכמה שהוא
חמוד, ורגיד ושאיכפת לו. וחושבת על אמא שלה, שלא אוהבת אותה,
ושסתם מעמידה פנים של עצובה.

כשזרחה השמש, בבוקר, היא כבר נפטרה.