ראיתי אותה לראשונה בסטראסבורג, עיירה צרפתית עתיקת יומין בדרך
היין, אליה נקלעתי במקרה.
עוד בבוקר שלמחרת הייתי אמור לעבור את הגבול לגרמניה, ולהתייצב
עת ערב מוקדם באותה חתונה של דודן שמעולם לא הצלחתי לבטא את
שמו, ולמקמו על אילן היוחסין המשפחתי הפזור על פני תבל.

מסיבה לא ידועה לי החליטה, דודה אנט הזכורה לי מאותו יום כל
שנה, בו ביקורנו את סבתא וסבא בבית ההבראה במעלה החמישה, אחרי
שסבא השתכנע לקבל הטבות הפיצויים ולפני התקף הלב השלישי, ממנו
התערערה בריאותו העד אז יציבה, ואיתה יציבותה של סבתא, שמאז
(בעצם תמיד) הקניטה אותו על כל יום עבודה עמוסת כפיים, והתריסה
על כל פיסת זיכרון, תאריך, שיוך משפחתי וארץ ילודה. פרטים
ששניהם לא הטיבו לדייק בם.
אותה סיבה לא ברורה בעקבותה שלחה דודה אנט את ההזמנה המשפחתית
(לאותה חתונת דודן שגם את החוט המקשר ביניהם לא היטבתי להכיר)
היא למיטב מסקנותיי תולדה של הגיונה המתעתע ברציונל מחשבתו של
כל אדם בר דעת. הגיונה המתעתע אשר מבוגרי המשפחה קיבלו בשתיקה
מפאת אמצעי פיענוח דלוחים, זה אשר מצאו בו צעירי המשפחה (ואני
בן דורם), מעט סימני פיסוק נותנים דגשים, מאפשרים במעורפל
להבין.
על אותו הגיון לעיתים מתחרז עוד אספר בהמשך.

אם כן, ראיתי אותה לראשונה בסטראסבורג, עיירה צרפתית עתיקת
יומין על דרך היין.
משקיבלה משפחתי אותה הזמנה, כמו מתוך בדיחה הציעו לי לקנח אחת
מנסיעות העבודה שלי בחתונה המהודרת. אני שמעולם לא דחיתי תרוץ
להאריך נסיעת עבודה למטרות פנאי בנוסף, לאותה דודה אנט עם
הגיונה המתעתע ברי דעת  שבנעורי המוקדמים יותר דיגדגה לא מעט,
בעיקר באותו יום ביקור כל שנה במעלה החמישה, את עצבי סקרנותי.
החלטתי להפוך הלכה למעשה, את בדיחות דעתם של צניקני משפחתי
לסופשבוע באירופה.

ראיתי אותה לראשונה באותה עיירה, באותו מרתף יינות על פי
תיפקודו בערבים, ובעונות המתויירות, בית קפה ומעון הרכילות של
תושבי העיירה הקטנה בשעות האור, ובימות החורף נטולי התיירים.
היא אולי ישבה שירבטה כתובים על מפית המקום, אחת למספר שניות
הגיבה למתרחש בצחוקה המתגלגל, צרפתי אופייני כמו גם השמלה
הפרחונית אותה לבשה אותו ערב חושפת נקודת חן מעט מתגרה מעל
לשדה הימני, אותה שמלה פרחונית נודפת שיק צרפתי פרברי, שגם
היפהפיות שבנשים זנחו לטובת הג'נס והטי שירט חובקי התבל.
היא אולי אכן ישבה על כיסא הבר הגבוה, אולי ישבה ליד אחד
השולחנות שבקטבו המערבי המוגבה של מרתף היינות עם אחד מתושבי
העיירה, או אולי עם עובר אורח. פטפטה, צחקקה, זרקה משפטים
נודפי גינונים מעט גרוטסקים, ואחת לכמה כאלה הרצינה, והחלה
יורה מתוך היסח הדעת מס' משפטים מלאי תוכן, לא מתאימים לאווירת
העליצות והיין.
יש שניסו להבינה, יש ששמחו לחזרתה בה מרצף המשפטים. הייתה זו
חזרה מיידית למבט המתחנף, לקלילות הדעת. חזרה ללא קורטוב
מבוכה, כי אם מתוך ריטואל קבוע.
במעברה החד בין שני התכנים הבחנתי רק בשובי למרתף היינות לאחר
החתונה. שבתי מתוך סקרנות משוועת, ותודות ליום וחצי הנוסך עקב
טיסה שנדחתה. בערב בו ראיתיה לראשונה לא הבחנתי, בשביב המעבר
החד. אותו רגע לא התמקדתי בה, אלא בבעלת המקום הבשלה ובמבטה
הסלחני והכואב, כאילו הייתה הנערה על מעבריה החדים בת חסותה
בעל כורחה, על כורח שגם הוא מכניע ולא מונע היקשרות ואהבה.

בנסיעה בבוקר שלמחרת הערב בו ראיתיה לראשונה בסטראסבורג,
העיירה הצרפתית עתיקת היומין,  כמו גם בערב החתונה ובנסיעה
חזרה אליה למרתף, הטריף את מחשבותיי הדמיון בין הגיונה המתעתע
של הדודה אנט לבין מעבריה החדים של הנערה הצרפתייה חשופת נקודת
החן מעל השד הימני. אותו דמיון והתעסקות בו ככל הנראה היואלו
שהובילו אותי בחזרה, עוד בשעות הערב המאוחרות לאחר החתונה לשוב
לעיירה ולנערה. אותו דמיון המקביל קווי שתי העלילות, או יותר.
תקבולות אגב מקריות.

אולי זו העת, זה הרי מתאים בכל מקום, לספר על הגיונה המתעתע
ברי דעת של דודה אנט.
יש לציין שחשיפתי לכך היא משנית, לזו הוספתי הסיפורים על דודה
אנט וכך קיבלתי תמונה מעט מורכבת יותר של הגיונה. אחת מהתקלותי
היחידות בזה ההגיון היה באחד מימי הביקור האחרונים בבית ההבראה
במעלה החמישה (זה המוזכר בהתחלה, אגב כבר מס' שנים לא הייתי
שם) התלוותה אלי בת זוגתי אז, מפלט זיכרונות נעוריי המוקדמים
היום. היה אחר צהריים שטוף שמש וירדנו למרפסת הקלפים עם סבי
וסבתי שייחיו. התיישבנו לצידם בשולחנם הקבוע, שהוא גם משכנה
הקבוע של דודה אנט. ערכתי היכרות זריזה בין בת זוגתי לדודתי,
זו השנייה מיד הציעה לבת זוגתי עוגת גבינה שהוגשה ככיבוד קל
לקלפנים. בת זוגתי סירבה בנימוס כיאה לה. דודה אנט החלה
להקניטה על חזותה הרזה והאיצה בה לאכול העוגה. כפי שגם בת
זוגתי ידעה, סירוב מנומס אינו מפלט מאותם קנטורים. הנשק היעיל
ביותר שבת זוגתי כלא בת משפחה, ומפאת נימוס היססה להשתמש בו,
הוא התירוץ הרפואי. הרי הרופא לאותם בני דור הוא האלוהים שנטש
אותם אי שם באירופה בשלהי אמצע המאה שעברה. מיד בחיוך מבין מצב
הודעתי בתוגה רגעית על רגישותה הפיקטיבית של בת זוגתי למוצרי
חלב. דודה אנט כמי שהבנתה הנאמנה תעתעה בה התרעמה על חוסר
ההגיון שבחורה זהובת שיער (בת זוגתי בעבר מפלט זיכרונות נעורי
המוקדמים בהווה, בין היתר בעלת שיער זהוב ) רגישה למוצרי חלב.

הרי עוד דוגמא- מקרה נוסף, גם הוא במרפסת הקלפים במעלה החמישה,
שנה או אולי שנתיים לפני אבחון רגישותה הטראגית של בת זוגתי.
דודה אנט החלה מספרת על אחד מנכדיה המתגוררים בארץ (שניים
מבניה עלו ארצה בעוד שני הבנים והבת האחרים נותרו בגרמניה,
(החתונה אגב היא לעניות דעתי של בן אחד הנותרים בגרמניה) אם כן
היא ספרה בגאווה על היות אחד מנכדיה מדריך טיולי תיירים באיזור
הרי אילת. עוד טרם סיפרה זאת ציינה שלמד והתעסק מעט בחקר
תרבויות המזרח הקרוב, אנטרבולוגיה, כפי שהגתה זאת בשיבוש
אותיות משעשע. באותו מקרה, בניגוד לאופן בו התרעמה על רגישותה
הפיקטיבית של בת זוגתי, דברה בביטחון מרשים כאילו מדברת על
התנהגות המים בטמפרטורת אפס, או תופעה פיסיקלית מוכחת אחרת,
ובמשך מס' דקות קשקשה על כמה ברור שבחור בעל גובה ממוצע מנומש
למשעי לא ימצא ייעודו בשום תחום אחר כי אם הדרכת טיולי תיירים
באיזור הרי אילת.
כמו נימוקים והצדקות אלו גם בחרה את תפריטה היומי, צבע הסוודר
שהיא עתידה לסרוג, מינון תרופותיה, ושמות נכדיה (הרופאים,
הרוקחים, וכמוהם גם בני משפחה כבר מזמן אמרו נואש מלהתווכח
אתה, אמרו הן בהכנעה).

כמו לנערה הצרפתייה גם לדודה אנט, היו שלעגו וכינוה משוגעת,
היו, בעיקר קרוביה, שהתייחסו באדישות או בדיחות הדעת ונתנו
הדגש על מזגה הצונן ושנינותה (בין בני דורה וזה שאחריו הייתה
ידועה כמי שמיטבה להשתמש בשפת היידיש הברוכה במשחקי מילים
משעשעים).
והיו אלו שבשנות נעוריהם המוקדמות ניסו להוסיף דגשים וסימני
פיסוק, דווקא לפטפוטי העברית שלה.

לא מקרי הוא שזכרוני הראשון של אותה נערה צרפתייה מעיירה עתיקת
יומין הוא מעורפל ומחודד כאחת. אני זוכר היטב כל רגע כל שביב
חיוך וקמט שמלה. יכול להיות שאף רקדה עם אחד מתושבי המקום או
עובר אורח, כששמלתה הפרחונית חושפת נקודת החן כאילו בכוונה
להסגיר להעיד דבר. אני זוכר היטב כל רגע, כיוון שלכל רגע
התמסרה. כאילו החייתה ונתנה צביון כבוד לכל חיוך, גינון נימוס,
שיחה עם תושב המקום או עובר רוח. כמו שייחסה את מלוא החשיבות
להבזקי מילות התוכן, כך באותה חשיבות אך עם דגש שונה נתנה הדעת
לכל שיחה וצחקוק חולין.
כל רגע חרוט עד למידת האור על נקודת החן, אך הרצף לא נאמד, חסר
חשיבות כשם שמעבריה החדים והשינויים בכובד המילים הם חסרי
חשיבות בעיניה.

אמשיך בביקורי השני בספק מרתף יינות מתוייר, ספק במקור העניין
היחידי של תושבי אותה העיירה (כאן באה לידי ביטוי היותי ישראלי
ממומר, שעל מנת לחיות משכנע עצמו בהומור שזולת דאגות החיים
טפלים, וטרודים בעניינים של מה בכך). בארשת של המעוניין להפוך
המשכן למקום קבע התיישבתי, והזמנתי להפתעתה של המלצרית, שלא
הייתה נוכחת במרתף היינות בביקורי הקודם, אגב יפה- הפוך.
שתיתי את הקפה (ללא ספק הם חזקים יותר ביין) כבוהמיין, אולי
כותב המחפש רוחו באקזוטיקה הצרפתית העדינה, וכיאה לדמותי
כסופר, חיפשתי את רב המכר הבא. אם כן בהיתי בה בעניין רגיש
ומקשיב, כמתיימר לראות דרכה ולחשוף סיפורה. היא שספק אם במודע,
כמי שהיטב מכירה את מתענייניה על כל תגובותיהם, הגיבה באותה
חיוך נבוך רגיל שכבר למדתי כי מאפיין אותה. או מתוך המרכיב
התמים של מנגנון החצנת חייה שסיגלה לעצמה. חרף תסבוכה, הנראה
לעיני כל, לא מיהרתי לייחס חיוך זה לתמימות המנגנון. זאת אולי
רק משום כמיהתי להשוות בין סיפורה שלה לזה של הדודה אנט,
ובנוגע לדודה אנט כל סיפורה מעולם נראה לי כקנונייה מתוחכמת,
בחלקה מודעת ובחלקה לאו, לחשוף בפנינו את סיפור חיי החסר. אך
אני, על פי אהובתי בעבר, מפלט זיכרונות שנות נעוריי המוקדמות
בהווה, לא ניחנתי ברגישות חושים ובאינטואיציה מפותחת, על כן
ניסיתי לקחת מסקנותיי בעירבון מוגבל. היא ישבה על הכיסאות
המוגבהים ליד הבר ושוחחה במליצות עם אחד מהקבועים, בעת בה
הבחינה בי בוהה בה. ללא חשוב פעמיים כמה ממקומה, נטשה שיחתה
ועברה לשבת מולי (בן שיחתה כמי שכנראה רגיל לכך לא נתן לדבר
תשומת לב מיוחדת ועבר לדבר עם בעלת המקום על מה שנשמע כמו
פגיעת אקלים השנה הנוכחית בגידולי הגפן).  בטבעיות מתעלמת חברת
זר החלה במסכת הקבועה לה. שיחה ידידותית טעונה מיניות מודעת,
לא ניתנת להשגה. היא החלה באנגלית עילגת ואני בצרפתית עילגת
עוד יותר. ואז כצפוי מראש, ניצלה את הבזק השקט הראשון. היא
החלה מדברת מעט בצרפתית, מעט באנגלית, ובין זו לזו השחילה מספר
משפטים ברוסית. פניה אשר עד כה נשאו הבעה שקופה, החלו מדגישים
קמטי הבעה מחמיאים, אלו שכמעט הזכירו לי את אהובתי בעבר, מפלט
זיכרונות שנות נעוריי המוקדמות. היא הזכירה לא אחת את המילה
בית יולדות (זיהיתי אותה בשלושת השפות). עוד דבר על הגירה
חפוזה באישון ליל, ואבא כמוני כותב היא אמרה, ומיד חזרה למיני
גיחוכים מאוסים חרף בקשותיי, כמטע תחנוניי שלא תחדל בה מלדבר.
משראתה כי עיקש אני חזרה לאותו איש קבוע על הבר המוגבה, הוא
כמובן קיבלה בברכה.

לא יכלתי לאמוד רצף תקין מדבריה של אותה חשופת נקודת חן שעתה
נראתה לי עוד יותר מתגרה. טיסתי חזרה ארצה הייתה בצוהרי היום
שלמחרת, ניסיון לדלות ממנה עוד פיסות מידע בזמני הנתון נראה לי
כמועד לכישלון. מתוך ייאוש לא מסוכן אם כי חזק נזכרתי בפניה של
בעלת המקום בעת בה לראשונה הבחנתי באותה נערה בעיירה צרפתית
שהפכה מיודעת, בדרך היין.
ניגשתי אליה, והחילותי מספר לה סיפורי בקווים כלליים, על
החתונה, על דודה אנט, ועל פשר התקבולות בין סיפורה של דודתי
לזה של הנערה המקומית. היא כאחת שרגילה לאנשים אשר נופלת עליהם
הרומנטיקה באקזוטיקה הצרפתית העדינה בה היא גרה, פרסה בפני
באותו מבט סלחן בו הבחנתי בביקורי הראשון, את הפרטים הידועים
לה על מי שהגדרתי כבת חסותה.
הסיפור המלא לא היה בידה, או שלא היה ברצונה למסור לי אותו.
היא רק נתנה מעט דגשים וסמני פיסוק למלמוליה האחרונים של
הנערה. היא ספרה כי הנערה ואביה הגיעו לעיירה במקרה לפני מספר
שנים. האב כפי דבריה של הנערה היה סופר בצ'כיה, משכבשו הרוסים
את צ'כיה האמירו אותו למשכתב היסטוריה ותרבות וגנזו את ספריו
המקוריים. האב מילא התפקיד שהוטל עליו, הן מתוך יראה לשלומו
ולשלום אישתו ההרה והן מתוך תקווה כי הידיים הרוסיות ייחלשו
ויירפו. כאן חסרים מס' פרטים אודות גורל האם והגורמים המיידיים
לבריחתם. על פי דבריה של הנערה יכול להיות שמשפחתה הייתה כלואה
תקופה מסוימת בבית יולדות שהומר לבית מאסר, ואינקובטור הביא
בדרך כלשהו למות אימה. היא אגב דיברה צ'כית.

בעלת המקום הוסיפה עוד מספר השערות שליקטה והסיקה מדבריה
האסוציאטיביים של הנערה.
מה שדמיינתי כחסות, לא היה אלא מידה גדושה של רחמים בתוספת
שיגרה.

בחיפזון יישבתי וכתבתי הסיפור, ואולי החיפזון לא מוצדק.
אולי נחפזתי לכתובו כסיפור קצר בעוד שסיפוריהם של הנפשות
הפועלות מצדיקים שזירתם בספר. זה אולי סיפורה של דודה אנט,
ואולי סיפורם של סבתא וסבא, זה אולי סיפורה של הנערה הצרפתייה
בשמלה הפרחונית לא מעיתה. ואולי זה סיפורי שלי.
זה אולי סיפור על כל מי ששם הדגש על הרגע ומנסה להתעלם ממטעני
העבר. זה אולי סיפור על כל מי שלא הצליח לו. על אלו שנכנעו
לחיי הניתוק ועל אלו שנאבקו בם עד שזה הכריע יומם.

וזה אולי רק סיפור על עצמי, מי שסקרנותו חייה חיי אחרים.
מי שגם בהתעלם מכך, אהובתו בעבר, בהווה. ככל הנראה גם בעתיד.