סוף 1939
היום אני בן 16. טוב, בעצם אתמול, כבר חצות. יאנק והחבר'ה
הבריחו קצת יין, מאיפה אני לא יודע, וחגגו לי. אני זוכר, עד
לפני שעתיים-שלוש כולנו הרגשנו נורא גדולים וכמעט מבוגרים, אבל
עכשיו הכאב ראש הזה לא עוזב אותי.
היי... הבתים האלה לא נראים מוכרים...
נשענתי על קירו של בית צהבהב, והשתדלתי מאוד שלא להקיא. היה
קר... כל כך קר. למזלי, לא עזבתי את הבית לפני שאמי הדאגנית
וידאה שאני לובש 5 שכבות לפחות. בקרבת מקום ניצב לו ספסל
מעוטר. התיישבתי עליו ופרשתי את זרועותיי על המשענת. הסתכלתי
אל השמיים. הכוכבים נצצו הלילה, והיה אפשר לראות בברור את שביל
החלב. עצמתי את עיניי, והנה- מוזיקה מתנגנת בראשי- באך, הו...
כמה נפלא. בטהובן נשמע ברקע, מממ... כמה ענוג. פקחתי את עיניי
והבטתי סביב. המוזיקה לא נפסקה. עכשיו שופן. הכרתי את כל אלה
מקרוב, דרך הכינור שיש לי. כינור מחוטב, מגולף ביד, מושלם
כמעט. הו, כמה אהבתי את הכינור שלי כשהייתי קטן. כל יום שאלתי
את אמא שלי מתי המורה יבוא, והיא בסבלנות הייתה עונה, "עוד
מעט, הנריק שלי, עוד מעט". אבל זה לא היה מספיק לי. הייתי שואל
ושואל, עד שהמורה היה מגיע וכמעט שהייתי קופץ עליו.
לפתע שמתי לב שאני כבר לא על הספסל, אלא כמה צעדים ממנו. עקבתי
אחרי המוזיקה, שדומני שהיא כבר לא נמצאה רק בראשי. הצליל החלוש
של הפסנתר התגבר עם כל צעד שצעדתי, כל פסיעה, עד אותו החלון.
חלון בקומה השניה של בית לא מואר, ונערה יושבת לידו, והיא
מנגנת בפסנתר. אצבעותיה העדינות פורטות עליו מנגינה מוכרת,
ופתאום מתעורר בי דחף רגעי ולא מוכר להיות הפסנתר. שיערה שחור
ועורה לבן ועדין מאוד. כל גופה מתנועע בהתאם לצלילי הפסנתר, אם
זהו קטע יותר 'אגרסיבי' לדברי המורה שלי, או קטע שדורש יותר
תשומת לב עדינה.
אני לא זוכר כבר למה זנחתי את שעורי הכינור שלי. אני מניח
שהתבגרתי, שהבנות עניינו אותי יותר מהמוזיקה. "אבל זה לא נוגד,
הנריק!", אני זוכר את המורה אומר, "להפך, אתה יכול להפיק
מוזיקה כל כך דגולה מהאהבה, אם רק תקדיש זמן שווה למוזיקה
ולאהבה". בקולו הרגשתי שחבל לו עלי. "כשרון, הילד, וחבל לזרוק
אותו ככה לכלבים", הוא אמר לאמא יום אחד, "כינור- אם לא
ממשיכים לנגן בו- הכל אבוד. צריך להיות עקביים! רציפים!". ואמא
ניסתה וניסתה לשכנע אותי להמשיך, אבל אני בשלי. לפעמים היה
נדמה לי שהיא אהבה אותי יותר עם הכינור. באותם רגעים שנאתי
אותו. הייתי מוכן להשליך אותו על הרצפה ולנפץ אותו לאלפי רסיסי
עץ קטנים, אך ויתרתי על המחשבות למראה בואן של המחשבות על
העונש שיתן אבא שלי. אבן קטנה עמדה לה בצד השביל. התחלתי לגלגל
אותה בין רגליי.
אבא שלי לא היה אף פעם מעורב בענייני הכינור, ובכלל- בענייני
החיים שלי, למרות היותי בן יחיד. הוא היה עסוק עם העסק שלו,
ובזמן האחרון אף עוד יותר, בגלל השמועות שהגרמנים יעזרו בבעלי
עסק פולנים למאמץ המלחמתי.
ופתאום חזרתי במחשבותיי לאותו רחוב צר, אותו חלון חשוך במקצת.
המשכתי להתבונן בילדה ההיא. היא ניגנה עם רגש, את זה אפשר היה
לראות מיד. כאילו היא מעניקה את נשמתה לפסנתר ולמוזיקה. עיניה
עצומות ולא מבחינות בספר התווים. מרוב מוזיקה נדמה היה שהיא
תכף תתחיל לרחף, או שזה היה נדמה רק לי בגלל השכרות שלי. צעקות
נשמעות מתוך הבית. "אנה, עזבי כבר את הפסנתר! מאוחר! את צריכה
להתעורר מוקדם מחר ולעשות קניות!", האיש הזקן נראה כמו אביה של
הילדה. "טוב אבא, סלח לי. הייתי חייבת לנגן קצת. אני אלך לישון
עכשיו" היא ענתה. האיש המבוגר נישק את ראשה היפה ועזב את החדר.
אנה, כך מסתבר, פנתה כעת לחלון וסגרה אותו. חבל, דווקא רציתי
להחליף איתה מילה או שתיים. האבן שבה בעטתי עמדה שם. התרגזתי,
אני אפילו לא יודע למה, ובעטתי בה חזק עוד יותר. בטיפשותי
פגעתי בחבית מתכת גדולה. רעש הפגיעה הדהד בכל רחבי הרחוב. אני
כל כך טיפש לפעמים, חשבתי לי. חיכיתי שאנשים יצאו עם גרזנים
ויצעקו עלי, אבל אף אחד לא יצא. "פו... מזל..." מלמלתי לעצמי.
לפתע שמתי לב שהאור בחדר של אנה נדלק. נצמדתי מיד לקיר ביתה,
שלא תוכל להבחין בי. "מי שם?" שמעתי את קולה. "מי נמצא שם?",
היא התעקשה, "צא מיד! אני אקרא לאבא שלי ויש לו רובה!". זמנים
מסוכנים, חשבתי לעצמי, קצת תמוה שנער מסתובב ברחובות העיר אחרי
חצות. החלטתי לצאת, ורק בכדי להימנע מהפגישה עם אביה שנשמע קצת
כועס כשדיבר אליה. "אל תקראי לו, בבקשה ממך" אמרתי בקול מתחנן,
"אני סתם מטייל פה". "מה רצונך?" היא שאלה בקול תקיף, מנסה
לאתר את מקור הקול. לאור העששית שהיא החזיקה ראיתי שהיא אף
יותר יפה ממה שהיה נדמה לי. יצאתי ממחבואי מתחת לחלונה. "כלום.
אני- סתם... שמעתי אותך מנגנת" אמרתי במהירות והסרתי את כובעי.
זה הדבר הכי טוב שיכולת לומר? טיפש! עכשיו היא תחשוב שאתה איזה
סוטה מוזר, חשבתי. אנה שתקה. חיפשתי במוחי מה לומר לה. רצון עז
התעורר בתוכי להקפיא את הרגע הזה. אנה עומדת בחלונה, עששית
בידה ושערה מתבדר ברוח הקלה, ואני למטה- כובעי בידי ומבטי נישא
אליה.
מחשבותיי הפליגו ל"רומיאו ויוליה", אותו קראנו בשנה שעברה
בשיעורי ספרות. אף פעם לא גיליתי עניין מיוחד בשיעור זה, אך לא
אז. אף פעם לא ידעתי את תוכנו של המחזה המפורסם של שייקספיר,
אבל תמיד הייתי סקרן לגביו. באותו יום שהמורה הודיעה שנקרא את
המחזה בכיתה החלטתי לחרוג ממנהגי הנמנום בשיעורי ספרות, להקשיב
וללמוד- לפחות את היצירה הזאת. בכל אופן, תמיד דמיינתי כך את
סצינת המרפסת, בה רומיאו מתגנב לביתה של יוליה בשעת ערב מאוחרת
אחרי הנשף. יוליה, אנה, שם למעלה, ואני, רומיאו, כאן למטה,
ואין לי אפילו פרח להציע לה. המשכנו לשתוק.
"את מנגנת יפה מאוד" פלטתי חרש. נדמה לי, או שלחייה של אנה
התמלאו בסומק בהיר? "תודה", היא ענתה, "אבל אני עדיין לא יודעת
מי אתה". והיא צדקה. "אני הנריק. חזרתי ממסיבת יום הולדת
שחבריי ערכו לי, וטעיתי קצת בדרך, ואז שמעתי את המוזיקה שלך".
רציתי לומר- 'ונמשכתי אליה', אבל המילים יצאו חלושות ומעורבבות
במקצת. "בן כמה אתה?" היא שאלה בסקרנות. "16 ושעה" עניתי לה.
"אני בת 15 וחצי", אמרה, ואני הנהנתי. "נעים מאוד, הנריק, אני
אנה". "אני יודע" עניתי בשלווה. "מה? מאיפה?" אנה התפלאה, ואני
נרתעתי קצת. לספר לה ששמעתי את אבא שלה, ושאולי אני נמצא פה
יותר זמן ממה שהיא חושבת? טוב, לא הייתה לי יותר מדי ברירה.
"שמעתי את אבא שלך קורא לך", עניתי. שנינו שתקנו. "נסי לנגן את
בטהובן בקלידים הנמוכים בפסנתר. נדמה לי שזה ישמע יותר טוב"
אמרתי לה. "מאיפה אתה יודע?" היא התפלאה. נראה היה כי חשבה
שבנים בגילי לא אמורים לדעת מי זה בטהובן ומהם הקלידים הנמוכים
בפסנתר. "אני גם מנגן" עניתי. "בפסנתר?" אנה נשמעה נרגשת. "לא,
בכינור" אמרתי בזהירות, משתדל שלא לאכזב אותה. ההתרגשות בקולה
לא דעכה. "הו... כמה נפלא! כינור! כמה שאני אוהבת לשמוע נגינת
כינור! הייתי עם ההורים שלי מזמן בקונצרט, והנגן ניגן כל כך
יפה, בעדינות טובה שכזו".
החלפנו עוד כמה מילים, אנה ואני, ונפרדנו ב"להתראות" כן למדי.
בכל הדרך הביתה, שנראתה פתאום ברורה מתמיד, חשבתי לעצמי שמחר,
מיד אחרי שאגמור את סידורי הבוקר אתחיל להתאמן שוב בכינור.
למחרת אימי הופתעה למשמע צלילי כינור בוקעים מחדרי. ניגנתי עד
כמה שזכרתי, והצליל עלה והתנשא כבעבר. עדינות ודקות, ויופי נפש
יש בכינור. עוד תו ועוד תו נשזרו למנגינה, ואני עצמתי את עיניי
והרהרתי באנה, יושבת על מיטתי ומאזינה לנגינתי בחשק רב. זייפתי
נורא, אבל הייתי בעננים. פתאום התחרטתי כל כך על כך שהפסקתי
לנגן אז, לפני שלוש שנים. הנחתי את הכינור על השולחן הקטן שלי
והבטתי עליו. מה עכשיו?, חשבתי לעצמי, לחזור לאותו רחוב צר בו
מצאתי את אנה?... הייתי צריך להזמין אותה לצאת. אבל לאן?,
טיפש! אנחנו במלחמה... מצד שני, החיים צריכים להיפסק כך סתם?
ואולי... אולי הייתי צריך להזמין אותה לצפות בכוכבים לילה אחד,
כשהשמיים יהיו צלולים מעננים טורדניים. השמיים תמיד עניינו
אותי, הייתי מוצא בהם שוב ושוב את אותו דבר מסקרן כל כך.
הרמתי את הכינור, וחשבתי שאין לי מושג מה אנה ואני נעשה או לא,
אבל מה שבטוח- אני חוזר לשם הערב.
ואכן כך היה. שחזרתי את הדרך מאתמול בלילה, דרך נקודות ציון
שסימנתי לעצמי. הנה פח הזבל העקום, ופה השלט הכחול, החנות
שעליה הייתה כתובת שחורה "זהירות! חנות של יהודי", הבית עם
הקיר האפור והספסל שעליו ישבתי בלילה הקודם. השעה הייתה 9.
הפעם באתי יותר מוקדם, לא הייתי נוהג לבקר את חבריי בשעות לילה
מאוחרות. אנה לא ניגנה הלילה, אבל האור בחדרה דלק. קראתי לה
בלחישה רועמת, "אנה!, אנה! זה הנריק!". היא התקרבה לחלון,
וכשראתה אותי, עיניה צנחו בעצב. "בואי נלך לטייל קצת" אמרתי
לה, בתקווה שתסכים. אנה הנידה בראשה לשלילה. "אבל למה?" שאלתי
בקול מתחנן. "יש עוצר עכשיו, הנריק, ו..." היא עצרה. "ומה?",
שאלתי, ומיד הוספתי, "זה לא מסוכן לנו, אל תדאגי". "לא, אני
יודעת, אבל אבא שלי לא מרשה, הוא אומר שלא בטוח בחוץ, אפילו
שאנחנו..." היא לא סיימה את המשפט. הבטתי בה לכמה שניות שנדמה
שארכו נצח, ואז השפלתי את מבטי לאדמה. ליד קיר הבית עמדה שורה
של פרחים קמלים, והרגשתי שאני צריך להצטרף עכשיו אל השורה.
"אני נורא מצטערת הנריק, תבוא מחר יותר מוקדם, ונצא בשמחה" אנה
אמרה בעיניים נוצצות מרטיבות קלה שפשטה בהן. הסתובבתי והתחלתי
ללכת, בהרגשה ברורה שאנה עדיין מסתכלת עלי.
בהצטלבות הרחובות הבאה עמדה מכונית של האס.אס. החלטתי לעקוף
אותה, אבל ההחלטה שלי לא הגיעה מהר מדי. חייל אחד ראה אותי
וקרא לי להתקרב. "אתה יודע שעכשיו עוצר?" הוא שאל בפולנית
עילגת. "כן. אבל היה לי עניין לסדר. הייתי חייב לצאת" עניתי
לו. "תעודות" הוא אמר בקרירות. בזמן שפשפשתי בכיסי בחיפוש אחר
התעודות המזהות שלי, אחד החיילים מהמכונית צעק בגרמנית "מה
העניין הנס? יש בעיות?". הנס החייל חטף מידי את התעודות
והתבונן בהן קצרות. "לא! סתם פולני אחד שעבר פה! יש לו תעודות,
הוא בסדר!" הוא החזיר צעקה לחייל במכונית. "לך" הוא אמר לי אחר
כך בהתנשאות גלויה, כמו מלך המשחרר משרת. המשכתי ללכת ונזכרתי
במלותיו 'סתם פולני אחד'. התמלאתי זעם. כובש זר נמצא בארצנו,
ונוהג בנו כראות עיניו. זה לא צודק, זה פשוט לא צודק.
למחרת אמי התעקשה להשאיר אותי בבית במשך כל אחר הצהרים. היא
דרשה שאעזור לה לנקות קצת, להביא עצים לתנור, לבדוק מה שלום
העגבניות שאנחנו מגדלים בחצר האחורית. כשסופסוף סיימתי את כל
המטלות, הייתי כל כך עייף שצנחתי למיטה כמעט בלי לחשוב, אבל אז
נזכרתי באנה. חשבתי עליה ועל הפסנתר, וכמה שהיא יפה, ושבעצם-
אני רוצה לראות אותה שוב. החלטתי לבוא אליה שוב, למרות העוצר,
והפעם- להביא איתי את הכינור.
הגעתי לרחובה של אנה, ושמעתי את הפסנתר. זיהיתי את המנגינה
הנושנה מהילדות. אהה כן... זה ויואלדי! אזרתי אומץ, והוצאתי את
הכינור מתיקו. עמדתי מתחת לחלונה והצטרפתי אליה לפי מה שזכרתי.
ניגנתי אז טוב מאוד, ביחס לעובדה שלא התאמנתי המון זמן. ואותה
תחושה מנקרת שבה למקומה בתוך גופי, אותה תחושה כשאתה מנגן. שום
דבר לא יכול להפריע לך. רעש, שקט, תנאי מקום... ברגעים האלה זה
רק אתה והכלי שעליו אתה מנגן, אם זה פסנתר, כינור, חליל וגם
חצוצרה. לפעמים הייתי מרגיש שמרוב הצלילים הגבוהים והשלמים,
הייתי מתחיל לרחף. הנה, הרגליים עוזבות את הקרקע, עכשיו רק
סנטימטר קטנטן של אוויר מפריד ביניהם, והמספר גדל ל-10
סנטימטרים ועוד קצת, והנה- עכשיו אני במרחק מטר שלם מהאדמה.
תוך כדי הנגינה שלי נשמעת ברקע, ואני רואה את עצמי מנגן,
ופתאום מבין- יצאתי מהגוף שלי. אבל תמיד היה החוט המחבר לגוף,
שבסוף היצירה החזיר אותי לחיים האמיתיים, בין אם זה אל מול קהל
בקונצרט, או אל מול אנה שעמדה והתבוננה בחלון, זונחת את
הפסנתר.
"זה היה כל כך..." היא חיפשה מילים להשלמת המשפט. חייכתי אליה
ועיניה נצצו. "מה ננגן עכשיו?" היא שאלה בשקיקה. "בואי ננסה את
הקטע ההוא של מוצרט" הצעתי. פסנתר וכינור, כינור ופסנתר. אנה
ואני, אני ואנה. הפכנו לצמד.
תחילת 1940
את חגיגות תחילת השנה אף אחד לא חגג בשמחה שלמה. הגרמנים,
כמובן, השתכרו והתענגו על הנצחונות בחזית. אפשר היה לראות אותם
יושבים בבתי קפה ומסעדות שעדיין עמדו על תלן, מזמינים עוד ועוד
שתייה חריפה, מעשנים וצוחקים עד לב השמיים.
לא הצלחתי לשכנע את אנה לבוא איתי ולחגוג. המפגשים שלנו דרך
חלונה היו עכשיו בגדר קבועים, והאמת הייתה שלא הייתי זקוק
למסעדה מפוארת כדי להנות איתה. הספיק לי החלון.
פעם אחת הצלחתי לשכנע את אנה לרדת מחלונה ולצאת לראות אותי.
היא לבשה אז מעיל עבה שנראה לא תואם לממדי גופה המזעריים.
התרגשות ניכרה באוויר, לא כל יום אתה פוגש מישהי שראית רק דרך
החלון. היא הייתה נמוכה ממני בערך ב-15 סנטימטרים. תווי פניה
נראו כעת יותר ברורים ויפים, עם משהו קסום חבוי בתוכם.
בצהריים שמעתי מכוניות גרמניות מתקרבות לבתי הרחוב שלנו. יצאתי
החוצה לברר מה קורה. סטפה, השכנה הזקנה ממול עמדה כלא מאמינה
וספקה ידיים. "אלי הטוב", היא מלמלה, "אלי הרחום והטוב". ראיתי
את משפחת קליימן יוצאת מהבית בליווי של שני גרמנים וכלב. "עוד
יהודים בבניין?" שאל אחד הגרמנים את סטפה. היא ענתה לו ב"לא"
יבש וקר. "מה קרה?" שאלתי אותה, אחרי שהגרמנים התרחקו, מובילים
את משפחת קליימן לרחוב השני. "גירוש. לגטו הם לוקחים אותם.
נתנו להם שישה רחובות, כך שמעתי, ולקחו גם את משפחת רוזנבאום"
קולה רעד. ראיתי גם את לודו, צרפתי מבוגר שהרבה לבלות בעירנו
הקטנה בפולין, עומד ומצחקק. קבוצת ילדים דאגה ללוות את חמשת
הקליימנים בזריקת אבנים.
באחר הצהריים של אותו היום, שלג קל עמד ברחובות, דבר שהקשה את
ריצתי לעבר ביתה של אנה. לפעמים הייתי רץ ככה סתם לכל מיני
מקומות. רץ לחנות הפינתית, רץ לחייט, רץ לפארק, רץ לאנה.
הבטחתי לה שאני אבוא אליה היום אחרי הצהריים, כדי שנוכל לצאת
ביחד לטיול קצר. אנשים הסתכלו עלי. נער רץ ברחובות, מה בוער
לו? החיים נמשכים, גם אם לא במירב המהירות.
הגעתי לרחוב של אנה וגם שם עמד קהל אנשים מתבונן. "מפנים את כל
היהודים מהרחוב" אמר אחד האנשים שעמד לידי. "וכל שאר הדיירים
עומדים פה בחוץ?" שאלתי, והוא ענה "כנראה". עמדתי על קצות
האצבעות והתחלתי לחפש את אנה בקהל. התקדמתי בין האנשים ולא
ראיתי אותה או מישהו ממשפחתה. הגעתי לשורת האנשים הראשונה,
הפניתי את מבטי ימינה ושמאלה, אך היא לא הייתה שם. מוזר. פתאום
ראיתי את אבא שלה יוצא מהבניין ושתי מזוודות בידו. אחריו יצאה
אמא של אנה, ולבסוף גם היא. היא הייתה יפה כמו ביום שראיתי
אותה, ולעומת עורה השלג נראה מלוכלך ומוכפש. לא הבנתי מה קורה
במבט ראשון, וצעקתי לאנה תוך כדי נפנוף חזק. צעדתי אליה, והיא
נראתה כל כך אומללה ממספר הצעדים שעשיתי. פניה החווירו למשמע
קולי, והיא נרתעה לאחור. באתי אליה. "מה קרה?". "הנריק, אני...
אני התכוונתי לספר לך, אבל פשוט לא יכולתי" היא אמרה בקול נוגה
והשפילה את ראשה. נגעתי בסנטרה והרמתי אותו. נשקתי לה ושאלתי
"אנושק'ה, לספר מה?". היא הסתובבה ועל מעילה ראיתי מגן דוד
צהוב. "לא... זה לא יכול לקרות... לא לנו..." מלמלתי.
"להתראות, הנריק, אני לא אשכח, תמשיך לנגן" היא אמרה לי. "לא
אנה, גם אני לא אשכח. כשכל זה יגמר, והכל ישוב להיות כמו שהיה,
אנחנו עוד ננגן ביחד. נראה לעולם. אני לא אשכח". נפרדנו
בחיבוק, כשהרגשתי משהו קר נוגע בגבי. הסתובבתי וראיתי חייל
גרמני מכוון אלי רובה ארוך. "חזור אחורה. לשורה! תן ליהודיה
ללכת" הוא צעק. אנה המשיכה ללכת עם הוריה שחיכו לה מרחק מה
משם, ואני צפיתי בהם מתרחקים. אני לא אשכח, הבטחתי לעצמי.
אמצע 1946
רק אחרי עוד שש שנים, כשהמלחמה נגמרה בוודאות והעם הפולני חגג
את שובו לעצמאות, רק אז אזרתי אומץ ללכת לביתה של אנה. זכרתי
את הרחוב, את הדירה, את החלון. הבית היה הרוס, כמו בתים רבים
אחרים בפולין באותו זמן. עליתי במדרגות הישנות, משתדל להימנע
מההריסות. הגעתי לכניסה לביתה של אנה. הדלת כבר לא הייתה שם,
וקורי עכביש רבים עיטרו את הקירות. התהלכתי בפנים בשקט. משק
כנפיים עז מילא בצלילים את החדר. כמה יונים שמצאו להן מקלט
כאן, התעופפו לפתע. הכל נבזז, נשדד. כמה כלי חרסינה שבורים עוד
היו שם. מצאתי את חדרה של אנה. הפסנתר, להפליא, עמד שם. שבור
כנף, מלא קורי עכביש וקלידים שקפצו ממקומם. ניסיתי לפרוט עליו
עוד כמה צלילים, להזכיר לעצמי את מה שלא נשאר ממנה. הבטתי
מהחלון שלה, ורק באותם הרגעים אבדה לי התקווה שאנה שלי תחזור
אלי.
לסבא שלי, ניצול התופת. |