X...תקראי בבקשה

שוב פעם אחרי עוד קריאה.
אחרי עוד מילה, עוד יצירה.
אחרי עוד הודעה באימייל על עוד יצירה נוספת. ועוד אחת.
אחרי כל סוף יצירה שלך גורם לי לחשוב עליך
שאני לא יודעת מה קרה ולמה.
אחרי כל תגובה שכותבים לך על יצירותייך והקדשה שאת כותבת אני
חושבת - אותה אני מכירה.
בעצם כלום לא קרה, לא רבנו ולא כעסנו, נראה לי.
את לא מתת או את לא נפצעת.
אולי נשמתך מתה ולא ידעתי את זה - אבל למה שאני אדע את זה.
אחרי זמן כזה ארוך יצירה אחת מצליחה להזכיר לי את כל הנסיונות
שלי לדבר וליצור איתך קשר, את הטלפונים האין סופיים והגעגוע
הגדול - אלייך. לרצון שתתקשרי ותשבי איתי על החלון, לשיר לך,
לשמוע אותך.
זה לא שאת גרה כל כך רחוק ממני - מרחק הליכה קצר.
למה? את ממת או נפצעת? את חייה או מתה?
או שזה "אני". הפוגעת והצינית שלך.
לא הספקתי לך? לא אמרת לי שאני חברה שלך? לא הייתי שם?
או שההתנתקות הכואבת שלך ממני היא "עוד טעות שתחזור כי אין לך
זמן עכשיו לשום דבר"
מה?! מה אני יכולה לעשות כבר? לכעוס? לחייך? בכות? להתחנן?
כמה כבר אפשר... ולמה לכל הרוחות אני צריכה להגיע לכזה מצב
איתך
חשבתי שאם נחליף סביבות תמיד נהיה בקשר. ככה חשבתי.
ככה זה אחרי כל יצירה שלך, ויש לך הרבה.