היא עומדת לה שם בפינה.
שיער שטני, עיניים חומות, ומבט רציני להפחיד.
מבט אינסופי רווי כאב ושנאה, כמו בולע את כל החיים שהיו שייכים
פעם לפנים תמימות שכאלו.
מביטה לכל עבר, חוקרת את הפינות האפלות ביותר, בולעת במבטה את
כל שנקרה בדרכה, מותירה שובל של קדרות ותהייה, כמיהה לתקווה
שטבעה לה בינות השורות הארוכות יתר על המידה של החיים.
אחריה משתרכים אנשים, חללים, שורות שורות, בוהים בעצב, מחפשים
את הרמזים לאהבה שאבדה, למשמעות החבויה של כל זה.
אם בכלל יש כזה דבר.
משמעות.
הם הולכים להם יום יום לעבודה, ללימודים, לחיים.
מחפשים את שאבד, אולי מתחבא, אולי התפספס ונמצא מעבר לפינה.
מדחיקים, שוכחים, בורחים. מקווים.
שאריות עצובות לאירוניה המזעזעת הזאת שכולם מתיימרים לקרוא לה
רגשות.
פירורים עלובים שנזרקו להם מסחרחרת החיים וממשיכים לקוות ולחפש
את השלם, את המהות, את התשובה לשאלה הגדולה מכולן.
מטביעים עצמם בשגרה, בנהרות השכחה, כך הם מקווים, לומדים לחיות
עם הכאב והריקנות התהומית ולהפסיק לפזול לצדדים.
מדחיקים את הריק הצורב בחלל הבטן, את המצוקה,
ומשתדלים לחייך ולצחוק עם הכאב, לשחק ולעוות את המהות האמיתית,
בינתיים, מחכים, עד שיגלו מה הם בכלל מחפשים.
כך הם ניצבים להם, שורות שורות, מקווים לברוח לשומקום ולעולם
לא לחזור. תוהים אם ברצונם להתוודע סוף סוף לאמת שאולי קיימת
אי שם או שמא עדיף להם להשאר סתם כך מרחפים חסרי מנוחה בחלל
חוסר הידיעה. |