הסיפור שלי מתחיל..טוב אולי לא בדיוק מתחיל..נקודת המוצא
שלי...טוב,עזבו,אני אספר לכם מההתחלה וזהו-

אתם מכירים את ההרגשה הזאת של תלות?אני לא מדברת על תלות
בסמים(זה בא אחר כך) או על בתלות בהורים לכסף(למרות שגם זה
בא),אני מדברת על תלות בבנאדם, על ההרגשה שבלעדיו,את פשוט לא
יכולה לחיות.

אני לא בדיוק יפה, וגם לא ממש ממש מכוערת, אני לא רזה, ואני גם
לא משהו שמנה, אני בעיקר ממוצעת,לא מישהי מיוחדת, אבל דבר אחד
כן מיוחד בי-חוסר הביטחון העצמי העצום שיש לי.
אולי בגלל כל הסיבות שהזכרתי למעלה לא היו לי הרבה
חברים(בנים). חברות היו לי, אני מתחברת עם בנות אחרות די
בקלות, אבל להתחיל עם בן, או לגשת אליו, או אפילו סתם להראות
לו שאני מעוניינת,זו משימה בילתי אפשרית בשבילי.

                             

       
באותו יום, כשקמתי בבוקר, הייתה לי הרגשה שהחיים שלי עומדים
להשתנות. אתם מכירים את ההרגשה הזאת, שאתם יודעים שמשהו גדול
עומד לקרות לכם? אני הרגשתי אותה באותו הבוקר.
זה היה יום סגרירי וקריר (כן, זה נשמע כמו קלישאה מפגרת, אבל
ככה באמת היה אותו היום!), ואני קמתי בעצלות מהמיטה, סידרתי את
השיער וציחצחתי שיניים,לקחתי את התיק ויצאתי לכיוון בי"ס.
השיעור הראשון היה רגיל-נו אתם יודעים, משעמם.
כאשר גם השיעור השני עבר באיטיות וללא כל שינוי,התחילה להתפוגג
אצלי ההרגשה שהייתה לי בבוקר- אולי שום דבר לא יקרה
היום,חשבתי.

הכל התחיל בגלל המורה המגעילה שלי לספרות, אולי בגלל שאני
ג'יג'ית,או בגלל שאני די גבוהה יחסית,תמיד שמים לב אלי.
ובהפסקות,כשאני אוהבת להישאר בכיתה, תמיד המורה המעצבנת הזאת
נטפלת אלי- "סיגל!! תרי למטה, מה יש לך לעשות בתוך הכיתה
המצחינה הזאת? תרדי למטה כמו כל שאר הילדים, מה הבעיות שלך?"
ואף פעם לא הבנתי למה תמיד היא שמה לב אלי, כי תמיד יש בכיתה
לפחות עוד עשרה ילדים! או למה היא מתנהגת אלי כמו לילדה קטנה-
אני בכיתה י' לעזאזל!
אז,באותו יום, שוב התנהל אותו הוויכוח, ולא יודעת למה, אבל
הפעם "נכנעתי" די בקלות וירדתי למטה.

חיפשתי את חברה שלי, וכשמצאתי אותה, התיישבנו לנו "במעגל" שזה
מין מקום שבו כולם יושבים בהפסקות.
"סיגל, את רואה את הבחור הזה שם?", אדוה שאלה אותי,"הוא חדש
בבי"ס, וטוב שהוא בא- תראי איזה חתיך!"
"כן, טוב, נו שיהיה",עניתי.
לא ממש שמתי לב על מי היא מדברת, או האם הוא באמת חתיך, כי די
ריחפתי לי, מחכה שהיום יגמר ואני אלך הביתה.
"טוב, אני הולכת לחפש את עמית(עמית הוא החבר של אדוה)",אדוה
אמרה.
"טוב אני נשארת פה",עניתי לה.
אז היא הלכה, ואני סתם בהיתי בקיר שממולי.
פתאום, העיניים שלנו נפגשו.
זה היה די מוזר, כי אף פעם העיניים שלי לא נפגשו סתם ככה, עם
עיניים של מישהו אחר.
הוא הסתכל לעברי וחייך.היה לו את החיוך הכי מתוק שיש. ופתאום
קלטתי שעליו אדוה דיברה-הוא "הילד החדש".
פתאום הבנתי שהוא התחיל ללכת לעברי, איזו פאדיחה- מה אני אומר
לו? אני לא טובה בלדבר עם בנים...שיט...

"היי, קוראים לי ליאור, ואני חדש פה,איך קוראים לך?"
"לי קוראים..אהה.....לי קוראים סיגל...ברוך הבא או
משהו....",עניתי לו כמו מפגרת.
"בא לך להראות לי את בי"ס? הוא די גדול וממש ממש קשה להתמצא
פה. אפשר להבריז שעה הבאה אם בא לך",הוא אמר.
" אוקיי",עניתי, כי פשוט לא ידעתי מה לומר.
אז בשעה הבאה, הברזתי מלשון, והוא ממתמטיקה. התחלנו להסתובב
בבי"ס, ולדבר.
מתברר שהוא אוהב מוזיקת היפ הופ וכאלה, יש לו כלב, והוא אוהב
שוקולד. הוא בכיתה יא' ושיתגייס הוא רוצה ללכת לקרבי.
טוב.
בסוף השעה הייתי צריכה ללכת הביתה, כי סוף סוף נגמר היום, אבל
לא כל כך רציתי ללכת, לא יודעת למה.
"אם את רוצה, אפשר להחליף טלפונים או משהו, ולצאת היום",הוא
אמר.
"זה יהיה מגניב...אממ תרשום-5527845",עניתי לו.
"טוב, אני אתקשר אליך, בואי אני צריך ללכת הביתה, אני רואה שגם
את, אז אני אלווה אותך".
לא יודעת למה, אבל פתאום ממש שמחתי,כאילו..כאילו..אני מאוהבת
או משהו..מוזר.

אז הוא ליווה אותי הביתה, וכשנכנסתי לבית שלי, השתרעתי על
המיטה, וכמה שניסיתי לעצום עיניים ולהירדם-לא יכולתי! כל פעם
המחשבה שלי הייתה נודדת לכיוונו.
הוא גבוה כזה, 1.85 או 1.90. והוא גם שחום, ויש לו שיער ארוך,
והעיינים שלו..אחח העיינים שלו...
וככה נרדמתי, מלאת מחשבות  על ליאור..
                                xxx
"סיגל!!! יש לך טלפון!"
"מה? מה?מתי?למה?",איך שאני הייתי מטושטשת מהשינה.
הרמתי את השפורפרת.
"הלו?",שאלתי בקול מאוד מאוד עייף, "מי זה?"
"היי סיגל..אמ...זה ליאור. מה המצב?"
"אהה!!!ליאור!! מה המצב? מה שלומך?",התעוררתי בדרך פלא.
"אני בסדר, חשבתי אולי נצא היום?",הוא אמר, מהסס(איזה
חמוד!!!)
"אוקי,פצייץ.לאיפה?",שאלתי.
"אולי לסרט? ממש ממש בא לי ראות את אי טי!",הוא ענה.
"טוב, באיזו שעה?"
"אני אבוא לאסוף אותך בתשע ככה, ונראה  את הסרט בעשר, אוקיי?",
הוא שאל.
"טוב",עניתי.
"אז ביי!"
"ביי!"

קפצתי מהמיטה ומיד התקשרתי לאדוה, סיפרתי לה הכככככל! והיא
שמחה בשבילי, הרי לא כל יום קורה לי דבר כזה....

8:30-נכנסת למקלחת במהירות.
8:40- רצה החוצה מהמקלחת כי נגמרו המים החמים וקרררר לי!
8:45- כל הבגדים שהיו בארון על הריצפה, מה ללבוש?
8:48- טוב, זהו מה שיש עלי זה טוב, אין לי זמן להמשיך להחליף!
8:52- מתאפרת, מסתרקת, מסדרת שיער...
8:57- מחליפה בגדים,כי לבן זה לא ממש הצבע שלי....
9:00- הוא כאן!!! ואני לא מוכנה...שולחת את אח שלי לעכב
אותו(איזה חמוד, פעם ראשונה בחייו שהוא עושה משהו למעני,
מעניין כמה זה יעלה לי...)
9:05- זהו, סיימתי, הולכת לעברו.

"היי ליאור!"
"(שורק),פששש, את ניראת טוב..",הוא ענה לי.
"תודה, גם אתה לא ניראה רע בכלל!"
"תודה, יאללה צריך לזוז",הוא ענה לי,מסמיק משהו.


אז יצאנו. הסרט היה טוב (אפילו טוב מאוד), וליאור היה ג'נטלמן
ולא ניסה שם דבר בחושך,וסתם דיברנו.
מתברר שהוא עבר לפה אחרי שאמא שלו הייתה צריכה להוציא צו הרחקה
נגד אבא שלו,ושאין לו אחים או משהו.
כשחזרתי הביתה הייתי בעננים. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
הוא נראה לי כל כך חמוד, ואיך שהוא מדבר בלהט על המצב בארץ,
ועל הצבא ושהוא רוצה להיות קרבי, ואיך העיינים שלו זוהרות שהוא
מדבר על זה....

                                     
אחרי היציאה השנייה שלנו נהיינו חברים.
החורף עבר והקיץ הגיע, והאהבה פרחה.
עם כל יום שעבר הרגשתי כאילו אני יותר יותר נופלת לתוך מערבולת
החושים הזאת.
כשהייתי לבד, הייתי חולמת על המגע שלו.
היה לו מגע כל כך רך, וכשהתנשקנו, והוא חיבק אותי, הרגשתי
כאילו זהו, יותר טוב מזה כבר לא יהיה.
הייתי מדברת עליו בלי הרף, וכשלא ראיתי אותו יומיים הייתי
משתגעת.
לא היינו רבים, כי פשוט אף פעם לא הגענו למצב הזה.
אני לא "נותנת", או משהו כזה, אבל אותו היום שהוא ביקש, הרגשתי
שלמה עם עצמי...
אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול, וכך אני גם אזכור את זה
לעד.
ישבנו בבית שלו, והתנשקנו, ואז זה קרה, בלי תיכנון, הוא פשוט
אסף אותי בידיו למיטה שלו וזה קרה...הרגשתי שלמה עם עצמי, וזו
הייתה החלטה טובה ולא סתם היסחפות, אבל זה גרם לי פשוט לאהוב
אותו יותר ויותר...
אדוה התרחקה ממני,כי היא אמרה שנמאס לה לשמוע כל הזמן על
ליאור. היא אמרה לי שאני כל הזמן מדברת רק עליו, שהשתנתי,
ושאני צריכה עזרה מקצועית כי פשוט פיתחתי תלות בו.
לא הבנתי על מה היא מדבר בכלל-לא תלות ולא בטיח. אני מאוהבת
בו, וזהו.
אבל עכשיו, ממבט לאחור, אני מבינה שזה היה הרבה יותר מזה. לא
יכולתי לחיות בלעדיו, הוא היה כמו האוויר לנשימה שלי- שלא תטעו
-הוא גם כן אהב אותי(לפי מה שאני יודעת) וגם אני הייתי חלק
חשוב וגדול מחייו, אבל הוא היה יותר בשבילי.

                                     

היינו ביחד שנתיים. ואז הגיע הרגע שלו להתגייס. ליוותי אותו
לבקו"ם, מקווה לראות אותו שוב בקרוב. הוא התגייס לחיל האוויר,
ונהיה טייס. היו לו טיסות רבות לשטח האויב. אבל אני? לא יכולתי
לחשוב על זה שהוא עלול למות שם, כי פשוט לא רציתי לחשוב על
זה.

כל פעם שהוא היה חוזר הביתה,הייתי מתמלאת בשמחת חיים, היינו
יוצאים, ומבלים, אבל אז הוא היה צריך לחזור לבסיס, ושוב הייתי
מתעצבת, ובוכה, אבל ממשיכה לחכות עד לסוף שבוע הבא.

אני יודעת מה אתם חושבים-
א. הבחורה לא נורמלית. ככה להתאהב בגיל כל כך צעיר יחסית? היא
ממש תלוייה בו.
ב. הוא בטח עומד למות בצבא, ואז משהו נורא יקרה.

לגבי הסעיף הראשון- אתם כנראה צודקים, ואפילו צודקים מאוד. אבל
אז לא ידעתי את זה, אולי פשוט לא רציתי לדעת.
לגבי הסעיף השני אתם טועים. נכון, האהבה נגמרה, אבל לא דרך
המוות, שזוהי דרך מאוד רומנטית לדעתי, אלא בדרך הרגילה.
יום אחד, הוא חזר מהצבא. אז כמובן שיצאנו ואז ביציאה, הוא
הנחית עלי את הפצצה הגדולה.
הוא אמר לי שהוא רוצה להיפרד ממני, כי הדרכים שלנו כבר לא
מצטלבות יותר. הוא לא יכול שתהייה לו חברה רק בסופי שבוע, ויש
אחת אצלו בבסיס שהיא מאוד חמודה....

                                   
להגיד שהלב שלי נשבר, זה ממש לדבר בטיפשות.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי- ליאור היה כל החיים שלי.
ניתקתי קשרים עם אחרים רק כדי להיות איתו, נתתי לו את בתוליי,
אהבתי אותו, איך הוא יכל לזרוק אותי ככה בשביל איזו מתקנת
מטוסים אצלו בבסיס?
רצתי הביתה, בוכה ומתנשמת(אני אסמתית),נכנסתי הביתה ונשכבתי על
המיטה... לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, ובאותו יום התחיל
"הדיכאון הגדול".
בהתחלה לא אכלתי שלושה ימים.לא היה לי תיאבון ולא היה לי כוח.
לבי"ס בכלל לא הלכתי והייתי מבריזה. הציונים שלי התחילו
להידרדר וכך גם מצבי...הייתי בוכה 23 שעות ביממה,ועוד שעה אחת
ישנה ובוהה בתיקרה.
התחלתי לשמוע שירי דיכאון ולהתחבר עם אנשים שהיו כמוני.
הרגשתי כאילו כל החיים שלי מתו יחד עם האהבה... שלחתי לליאור
מכתבים,הודעות טקסט, והתקשרתי אליו.הוא התחנן שאני אעזוב אותו
לנפשו ושהוא מצטער שהוא שבר את ליבי אבל החיים ממשיכים.
ואז יום אחד, באחד מרגעי הבהייה, אחד מהכביכול ידידים שלי,
הציע לי ג'וינט.זה היה הראשון. מאותו הרגע, כל פעם שחשבתי על
ליאור(וחשבתי עליו בתדירות מאוד מאוד גבוהה) הייתי מסתממת.וזה
היה כיף. ללא מחשבות על ליאור, ללא רצון להתאבד, ללא שירי
דיכאון, רק אני בעולם שלי, עולם הדימיון והסמים.
התחלתי לגנוב כסף מההורים שלי ולקנות סמים, לעבוד בעבודות
מזדמנות (לא כאלה עבודות..ל ז ה לא הגעתי..)כדי להשיג כסף
ולקנות סמים.
ההורים שלי לא שמו לב לזה, הם היו בטוחים שאני חיוורת מעייפות
או מרזון,כי הפסקתי לאכול, הם די חיו בהכחשה.
או שפשוט לא היה איכפת להם.
כל החברים שלי התרחקו ממני. לבי"ס כבר לא הלכתי בכלל, הייתי
שקועה כל כולי בסמים ובליאור,באהבה שלי אליו, וברגעים מסויימים
גם בשנאה.
קוקאין-ניסיתי.הרואין?הזרקתי.מריחואנה?! ברור! הכל..לא זוכרת
אפילו מה. כל סם שגרם לי להיות ממוסטלת,שיכל להשכיח את הצער
והכאב, אני ניסיתי.
ברחתי מהבית כל כך הרבה פעמים, וההורים שלי פשוט לא שמו
לב.אולי הם לא רצו לשים לב.
הייתי מדמיינת אותי ואותו, את ליאור, מחובקים,אוהבים מחדש,
שמחים, ואז הייתי נכנסת  מחדש לדיכאון,ושוב מסניפה.
לדיכאון ההורים שלי שמו לב, ולקחו אותי לפסיכולוג שלא ידע מה
לעשות איתי, כי שיחקתי לו אותה ילדה טובה שהתגברה על הכאב.
האמת? אני לא כל כך זוכרת הכל, כי הרבה פעמים לא הייתי בהכרה.

                                    אבל אז יום אחד, אחרי
שראיתי אותו עם החברה החדשה שלו, מחובקים ואוהבים,כמו שאנחנו
היינו פעם, רצתי הביתה, הזרקתי,עישנתי,והסנפתי-הקיצר, הייתה לי
מנת יתר.
אח שלי מצא אותי לא נושמת בחדר שלי, ולקח אותי לבית החולים
(פעם שנייה בחייו שהוא משהו למעני). לא הייתי בהכרה שבועיים,
וההורים שלי כבר תיכננו לי גמילה והכל.
                                   

         

כשסוף סוך קמתי, ההורים שלי שמחו אבל גם בכו.ואז הם הכניסו
אותי למוסד גמילה.
ממנו ברחתי חמש..רגע אולי זה שש פעמים...לא זוכרת אפילו. אבל
בסוף נגמלתי.גם מהסמים וגם מליאור. אני לא אתאר כאן איזה כאבים
ויסורים עובר מי שרוצה להיגמל מסמים,אתם בוודאי יכולים לתאר
לעצמכם,אבל בסוף,אחרי חצי שנה, יצאתי מהמוסד הזה עם
ורידים,וקצת בשר על הגוף.
חזרתי הביתה והשלמתי בגרויות,בקושי,אבל השלמתי.אפילו הצלחתי
לשכנע את הצבא שיתן לי להתגייס.
אחרי הצבא נרשמתי לאוניברסיטה,עשיתי תואר ראשון ושני
במשפטנות.
יש לי משרד עורכי דין משלי,ואני די מצליחה.
                                   

שלשום קיבלתי בדואר מכתב מליאור.זו הייתה הזמנה לחתונה שלו
שתתקיים בעוד שבוע.

נראה לי שאני אלך, רק כדי לברך אותו ואת כלתו שיחיו שנים
ארוכות.
אולי לא.