הוא חייך. החיוך היה קשה אומנם, אבל לפחות הוא חייך. הוא חייך
וקשר את החבל. ישב לו שם על השרפרף הקטן במטבח, וחשב על כמה
שהוא נהנה בכל חייו. היום האחרון היה ממש דפוק, וכשחושבים על
זה הוא לא היה שונה- מי יודע מה- מהימים האחרים השבוע, או בכלל
מעשר השנים האחרונות, אבל כמה כבר אפשר.
הגשם היום, היה די קשה עליו. לא שהוא שונא גשם, הוא דווקא מת
על מזג אוויר כזה. כי זה מתאים לו, לו ולדיכאונות שלו.
הוא חיכה לה, והיא פשוט נעלמה. בלי מילה, הודעה מוקדמת, בלי
תירוץ, היא לא טרחה לזרוק אותו אפילו, פשוט נעלמה. אבל אבי
ידע, הוא ידע לפי ההרגשה שהייתה נתקעת לו בגרון מדי פעם,
ההרגשה שהנה היא עומדת לזרוק אותו, והנה זה נגמר, מה הפלא שהוא
היה חוזר מדוכא כל יום הביתה.
היא הייתה הדבר היחיד שעוד נותר בשביל לחיות וכל לילה הוא היה
קושר עוד קצת. החברים שלו, היו בעצם החברים שלא, וממש לא. כל
פעם שהיו נפגשים הוא לא מצא אפילו נושא שהוא יכול לשוחח אתם.
זה לא שהם היו רעים או משהו כזה, סתם, הם פשוט לא היו ברמה, כל
נושא היה מה מישהו אחר עושה בזמן האחרון, הם היו פשוט צהובון.
אבל היו גם כמה שדווקא לא היו כאלה, אבל הם ממש, אבל ממש
משעממים.
ככה, שדי אפשר להבין למה הוא היה כזה. במיוחד שעם כל הדיכאונות
הוא עוד היה צריך להיפגש עם ההורים מדי פעם ולשמוע שהם גם
רוצים לנבור לא בחיים. ואם כל זה לא היה מספיק הוא עוד צריך
לחייך כל הזמן, כדי לא לפגוע בכל האנשים מסביבו שבעצם לא עשו
לו שום-דבר, הם לא צריכים את הדיכאונות שלו, שישמור אותם
לעצמו. אז הוא מחייך.
והוא ימשיך לחייך. כי עכשיו הוא כבר מחייך ועומד על השרפרף
וקושר את הלולאה האחרונה. איך שהוא הכניס את הראש פתאום התחיל
הטלפון לצלצל, הדילמה אם לענות או לא, לא הייתה קשה, חבל
להתאמץ 'מי זה כבר יכול להיות, שישאירו הודעה'. הוא בעט
בשרפרף.
שניות לאחר מכן הוא שמע תוך כדי הסוף "שלום הגעתם למשחק
ההודעות של אבי, אתם משאירים הודעה ואני אולי אחזור אליכם ביפ:
שלום אבי, מדברת נירית בדרך אליך החלקתי בגלל הגשם ונקעתי את
הקרסול, מצטערת שלא הגעתי, ואתה מוזמן אלי מתי שבא לך, אוהבת
מאוד, נירית"
והוא גם חייך לעצמו על האירוניה "מי אמר שקצת גשם עוד לא הרג
אף-אחד"