כבר כל כך מאוחר בלילה כשהיא מתיישבת מול המחשב כדי לכתוב, עם
אוזניות צמודות, ושירי דיכאון מובילים אותה לכתוב את אותו
הסיפור שאותו כתבה כבר יותר מדי פעמים, עם שינוי של שם הדמות.
נמאס לה להשתמש בשמה שלה, בסוף הם יגלו.
את שארית הלילה היא ודאי תעביר בקריאה של ספר אותו שמרה לשבוע
הבא. הם נוטים להסתיים מהר מדי, הספרים, כשיש לה לילות ארוכים
חסרי שינה והמסך הבהיר מדי של המחשב כבר עושה לה כאב ראש.
היא מביטה בחלון במבט מזוגג, חולפות מספר דקות עד שהיא מבחינה
שהתריס מורד, ובכלל לילה, והכל חשוך.
היא משיבה את מבטה למסך המחשב ומקלידה עוד מספר שורות במטרה
להקל את הכאב. אבל כואב לה, וכל המילים בעולם לא ישנו את זה.
נמאס לה מהדיכאון הילדותי, עם הדם והכדורים, עם הבכי והצרחות.
עכשיו היא שותקת. עוצרת לרגע את התקתוק על המקשים כדי לבחור
שיר חדש, מחפשת משהו שיגע בה, מחפשת שינוי, ובסוף בוחרת את
אותו השיר ששמעה לפני חמש דקות. התחושה לא השתנתה, מה הטעם
לשנות את השיר?
בעוד מספר שעות היא תצא מהחדר, תצחצח שיניים ותעמיד פנים שישנה
כל הלילה, אולי תספר על איזה חלום מוזר שהיה לה, ותקווה שעוד
פעם מישהו יציע לה לחזור לטיפול, כי היא כבר רוצה להסכים. אבל
הם רק מחייכים אליה ומסתובבים להכין קפה. אותו טקס קבוע של
בוקר, כבר מתחיל להמאס לה.
היא לא רוצה למות, היא לא רוצה לחיות, היא יושבת מול מסך המחשב
ומקלידה מילים שאיש לא יקרא לעולם. כואב לה. כאב עמום, והיא
מתביישת בו, כי כל כך טוב לה, והדברים מסתדרים, והכל מרגיש כמו
סרט קיטשי של אחרי הצהריים ביום שבת, והיא לא מבינה למה היא לא
מצליחה לבכות.
אחרי הצהריים היא תיפול הרוגה על המיטה, ולא תתעורר עד מאוחר
בלילה, כשכבר אין עם מי לדבר. או אולי פשוט תמשיך לישון עד
שמישהו מודאג יבוא לבדוק אם היא מתה. אבל לא, אין לה כל כך
הרבה מזל בחיים. ואז היא תמלמל כמה מילים ותכנס עמוק יותר לתוך
השמיכה, מבקשת שיעזבו אותה.
יותר מאוחר, כשתתעורר, היא תדבר בטלפון, תספר על החלום שהיה לה
ותקווה שמישהו יגיד לה שזה לא נורמלי, וישאל מה לא בסדר איתה.
אולי כשמישהו אחר ישאל יהיו לה תשובות. עם עצמה כבר נמאס לה
לדבר, היא משעממת את עצמה באותן תהיות ישנות, באותו כאב מטופש
שמסרב לעזוב למרות שהכל טוב.
היא כל הזמן אומרת שהיא רוצה להיות שמחה, ואז הולכת ומקשיבה
לעוד שיר דיכאוני, שמזכיר לה כמה בעצם היא לא מרגישה כל כך
טוב, וכמה שהיא שונאת לצאת מהמיטה בבוקר, אבל גוררת את עצמה
החוצה בסוף, בתקווה שאולי תפגע בה מכונית, ובינתיים מעשנת עוד
סיגרייה.
היא לא צריכה פגיעה פיסית, היא מעבר לזה. היא מחפשת שמישהו
יעליב אותה, שמישהו יעזוב, שמישהו יפגע בצורה נוראית כל כך
שהיא תוכל פשוט להשבר. היא מחפשת את הכאב הממשי. היא מחפשת
משהו שתוכל להצביע עליו ולצרוח שבגללו כואב לה, ושברגע שהוא
יעלם יהיה לה טוב. והכאב יעלם.
רע לה כל כך, והיא עדיין לא מצליחה לבכות, למרות שהדמעות כבר
שם, הן מתייבשות מהר מדי, ונהפכות לגוש בגרון, שמסרב לצאת.
בינתיים היא יושבת מול המחשב וכותבת משפטים בגוף שלישי, בתקווה
שמישהו יקרא אותן ויבין כבר את הרמז.