חלק ראשון

ב-82' נסעתי לבקר את דודה שלי בירושליים. הקורטינה השמיעה
רעשים מוזרים נורא.בכלל קורטינה זה אוטו מוזר."סלון נוסע" אמא
קראה לו,לא יודע. בכל אופן, במושבים הקדמיים ישבו אמא ואבא שלי
ואני רק הדבקתי את האף לחלון וניסיתי להבין איך התמונות
הברורות הופכות לכתמים בסבך המהירות הרגעית של חיי.בחוץ היה קר
ובפנים היתה שתיקה.הקור היה סתם קור.לא קור של גשם לא קור של
שלג ,סתם קור בשביל להציק.השתיקה גם היתה סתם.שתיקה של
נסיעות.
מצד שמאל שלי על המושב האחורי ישב עמי אשד,בן של חברים.הכל היה
יכול להיות מושלם בלעדיו. אני ,החלון,האדים המהירות והכתמים.
בן ארבע ויודע לקרוא את כל השלטים וגם את הפירושים של כל
התמרורים.אחרי שעה וחצי של שתיקה הוא פולט פתאום:"זהירות
עקלתון" ,אבא מחייך במראה. אז מה אם אני בן שש ועדיין מתבלבל
קצת בשלטים של הרחובות.לי לפחות היתה ילדות נורמלית.
אחרי חצי שעה כמו תקליט שרוט הוא מסנן "סכנה התדרדרות" הולך על
הקשים הגאון המחורבן הזה.
זה כבר העמיד אותי במצב לא נעים. החצוף הזה יושב באוטו שלי
בדרך לדודה שלי עם ההורים שלי ועושה דאווינים.יכולתי להמשיך
ולשתוק לחייך ולצאת טמבל,אבל ידעתי שהם מצפים.הם בנו את הזירה
הזו במיוחד בשבילי.הם תמיד ציפו.ואני תמיד סיפקתי את הסחורה.
"אבא,תגיד,איך כל המכוניות האלה הצליחו לנסוע על ההצידה של
ההר?"
זה היה שוס מתחת לחגורה .שאלה חכמה שלא מסתמכת על הכנה מוקדמת
או ילדות הרוסה וניכרים בה רצון להבין וסקרנות שאינן עומדים
בקנה מידה עם גילי הפעוט."אפשר לענות לו ,אדון גרינברג?"שואל
הנצר למשפחת אשד ."בבקשה" אבא מראה סימני התלהבות במראה.
והצעיר החצוף הזה שופך לי נאום על השיירות לירושליים ועל המצור
ועל איך שסבא שלו היה נוסע פה באוטו שנוסע על צדדים של הרים.
חנקתי אותו אבל בצורה די רצינית.הוא השתנק קצת ואחרי זה שתק.
יותר הוא לא בא אלינו.ואני רק המשכתי להדביק את האף לחלון
ולשחק עם הצורות והכתמים נהנה מהשתיקה המחודשת ומהניצחון
המתוק.


חלק שני

בשלהי 95' נסעתי לתל אביב.פז'ו 306 כחולה.
במושב הקדמי ישבו החבר הכי טוב שלי והחברה שלו.הוא נהג. כל
הדרך הם צעקו נורא והספיקו להיפרד ולחזור אולי חמישים פעם.
הקטעים הכי מפחידים היו כשהם חזרו לרגע ואז אמנם היו פחות
צעקות אבל איכשהוא הוא היה תמיד מוריד את העיניים מהכביש,
מחזיק את ההגה ביד אחת ובתנוחה הכי מצ'ואיסטית בעולם דופק לה
נשיקה בעיניים עצומות כאילו רק הם בעולם ואני יכול לשבת מאחורה
ולהתפלץ. זו ממילא לא הנסיעה שלי.השתדלתי להשאר רגוע,להצמיד את
האף לחלון ולהנות מהנוף.אפילו זמזמתי את "בלדה לחובש" שזה השיר
הכי מרגיע בעולם אבל הכובד ששרר ברכב בנוסף לצעקות הנוראיות
ולנשיקות המסוכנות (שהסתיימו בברקסים לא פחות מסוכנים) לא
אפשרו לי להרגע לשנייה.
עניין אותי איך הם מסוגלים לחיות את כל הסצינות האלו ליד בנאדם
שלישי כאילו שכל מערכת היחסים שלהם היא הצגה בברודווי רק שהקהל
הוא קהל בעל כורחו. אחרי ארבעים דקות של טירוף התחלתי להתעצבן
ובלי שהם ישימו לב משכתי את האמברקס. ה306 עשתה 360 ונכנסה
ברמזור.שניהם איבדו את ההכרה ולי היה סופסוף שקט.
הצמדתי את האף לחלון ועשיתי פרצופים לאנשים שהסתכלו.
כמה דקות אחר כך כבר לא היה שם אף אחד.הכל התמלא בכתמים:
גדולים,כחולים,ירוקים,קטנים,סגולים.


חלק שלישי

ביום חמישי האחרון חזרתי מאיזו מסיבה דפוקה. כל כך דפוקה
שאפילו הסמבוסק שכל כך התחשק לי בסוף, היה סגור.פיאט
אונו.במושבים הקדמיים ישבו שני חבר'ה שהיכרתי לפני שבוע באילת.
אני ישבתי מאחורי זה שלא נהג.בכל אופן האוטו היה מלא בעשן סמיך
של סיגריות וערפל של בירה. "יש בך משהו שונה" זעק ארקדי ברגש
מתוך הרדיו ושלושתינו איתו ופתאום היו עוד שלוש בנות באוטו
.שלושתן הזויות.
דמיינתי איך איזה שוטר עוצר אותנו ומבקש רשיונות וכל זה ואני
רק מצמיד את הראש לחלון ,מנסה לתפוס קצת שקט.פתאום אני מבין
שעל התג שלו רשום רס"ג עמי אשד וכשהוא מזהה אותי הוא בורח
בזעקות "גוועלד" גוועלד".


חלק רביעי

אני מת על הקטע הזה.אוהב להצמיד את האף לחלון ולהפוך תמונות
לכתמים וחזרה. בגלל זה שירתתי שלוש שנים באגף הסגור של המצפה
התת ימי. בצו ראשון ביקשתי מקום שקט עם הרבה חלונות וזה מה
שקיבלתי.משעמם שם רצח אבל לפחות שקט כמו שהבטיחו ויש ימבה
חלונות להצמדה.

אתמול ישבתי אצל "רובין" בטשרנחובסקי לשתות קפה עם הל ואז
קלטתי אותו. נראה בן חמש לא יותר.עומד בחלון של הקומה השנייה
בבניין ממול פוחס את האף לחלון ומסתכל.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שהייתי בצד השני. ניסיתי להתחמק
אבל לא היה לי סיכוי. הרגשתי איך העיניים שלו ננעצות בי ואיך
הוא מצמצם אותן ומתרכז. "שיט, אני נעלם" מלמלתי. ממש כמו
בתמונה של ההוא מבחזרה לעתיד 2 . פשוט נעלם.רגל, ראש, יד, חזה
ולפני שהספקתי להבין מה קורה כבר הייתי כתם. סתם כתם.